...לא אמות כי אחיה ... ואספר מעשה י-ה
לחיות לאחר השואה סיפורה של אישה והישרדותה בגבורה בגיהינום של אושוויץ
אדית דוידוביץ תרגום מצרפתית ועריכה – י. אופן ייעוץ לשוני – ש. קרש
הספר ראה אור בסיוע:
יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה הקרן לתמיכה בפרסום זיכרונות של ניצולי שואה
רשת קניוני עזריאלי, מרכז עזריאלי ו -IC מקבוצת עזריאלי התכנים, הנתונים והעריכה הם על אחריותה של המחברת
'תהילים פרק ח
תהילים קיט – אות כ'
(ג) אֲשֶׁר שָׁמַעְנּו וַנֵּדָׁעֵּם וַאֲבוֹתֵּינּו סִפְרּו לָׁנּו:....
(ה) וַיָׁקֶׁם עֵּדּות בְיַעֲקֹב וְתוֹרָׁה שָׁם בְיִשְרָׁאֵּל אֲשֶׁר צִּוָׁה אֶׁת אֲבוֹתֵּינּו לְהוֹדִיעָׁם לִבְנֵּיהֶׁם:
(ו) לְמַעַן יֵּדְעּו ּדוֹר ַאחֲרוֹן בָׁנִים יִּוָׁלֵּדּו יָׁקֻמּו וִיסַפְרּו לִ בְנֵּיהֶׁם:
תהלים פרק עח
הקדמת המתרגם כאשר קיבלתי מהגברת אדית דוידוביצי את ספרה לקרוא עם בקשה לתרגמו, היו לי ספקות אם אוכל לעשות זאת, מסיבות שונות. אחת ההתלבטויות שלי היית ה שבעת כתיבת עבודת הגמר לקראת התואר השני, עבודה שעסקה בהכחשת השואה, המאמץ הרוחני היה קשה מאד עד כדי חולי, ולא הרגשתי רצון או מוכנות לעסוק שוב באופן אינטנסיבי בנושא שואה. אך הספר ריתק אותי, ולמרות שרוב הדברים היו ידועים לי, המימד הדתי שבו, האמונה הבלתי פוסקת בה', הביטחון שיש השגחה ושיש לעשות הכול כדי לשרוד, הגבורה העילאית שאדית ד וידוביצי הפגינה, שיכנעו אותי בצורך להביא את תכנו לקורא העברי.
אכן התרגום לא היה קל וארך זמן רב. לא בגלל כמות החומר, אלא שמדי פעם נאלצתי להפסיק ולהניח את הספר בצד כדי להתאושש, ולשוב אליו בכוחות מחודשים. לא יכולתי להימנע מלחשוב על פרקי התהילים אותם הבאתי לעיל, כי לדעתי, הם מבטאים את התחושות שמתעוררות בעת קריאת סיפורה של אדית דוידוביצי. אני רוצה להודות לכל אלה שסייעו לי בעת עבודתי בתרגום הספר, בראש וראשונה לבטי פוס אשר קישרה ביני ובין הגב' דוידוביצי, למרים סמואל ולאהרן גד על שקראו את התרגום והעירו הערות קונסטרוקטיביות, ובעיקר לרעיית י מירי, אשר עודדה אותי להמשיך למרות הסבל והקושי הנפשי שבדבר.
לבסוף ברצוני להקדיש את תרגום הספר, ברשות הגב' דוידוביצי, לעילוי נשמתם של אבי ר' משה בן ר' אליעזר אופן הי"ד, ובתו, אחותי (בת 17) , מאלי מלכה בת ר' משה הי"ד שלא זכו לחסדי שמים ונספו באושוויץ.
.הקדמה מפרי עתו של הרב הראשי, הרב לאו
הקדמה מאת ליידי אמלי' יעקובוביץ שתח'
הסיפור המרתק של ידידת נעורי י, אדית, שהיא מגלה בו את ניסיונה במחנות המוות של הנאצים מרגש אותי מעל לכל תיאור.
הדמויות של הוריה של אדית ושל בני משפחתה נעוצים בזיכרוני עוד מלפני שהחל חלום הבלהות וזאת, למרות שאדית מבוגרת ממני במספר שנים. משפחתה השתייכה לבית הכנסת ולקהילה שאבי כיהן בהם כרב. אבי, הרב אלי מונק זצ"ל היה רב בבית הכנסת ברחוב קדה ( rue Cadet .) הקהילה ובית הכנסת היו הידועים ביותר מבין בתי הכ נסת האורתודוקסים המעטים שהיו באותה עת בפריס. ברחוב קדה זכינו בקהילה נהדרת ויחידה במינה מבחינה רוחנית. הקשר הרגשי שכל אחד מחבריה רחש לקהילה בכלל ולחבריה בפרט, נשאר בעינו, אצל המעטים ששרדו את הזוועה של רדיפות הנאצים.
בהכנעה רבה, אך בכל זאת מלאה בהכרת תודה לבוראי שהעניק לי את ההזדמנות להביע בכתב את ההערכה העצומה שאני רוחשת לאדית – אחת הנשים הדגולות הראויות להערצה , שפגשתי – הערכה המשותפת לי לחבריי וחברותיי שכל אחד ואחת מהם משמרים בעומק נשמתם את הזיכרונות האיומים מאותן השנים.
אני זוכרת, ועוד איך, את התשבחות של אבי על אומץ המחשבה ואומץ ליבה של אדית ועל טוב ליבה. מעט מאד אנשים יודעו על סבלה ומכאבה של אדית, כי היא עצמה לא הייתה מסוגלת לדבר עליהם במשך הרבה, הרבה שנים. ברם, אביה, הרב שטרן, סיפר להורי על חלומות
ליידי אמלי' שתח' הינה בתו של הרב אלי מונק זצ"ל מפריס ורעייתו של הרב הראשי לאנגליה (בדימוס), הרב לורד עמנואל יעקובוביץ שליט"א.
הבלהות של אדית. עד כמה שזכור לי אדית הייתה הראשונה מהניצולים להוכיח שיש סיבה להתחיל בחיים חדשים בלב מלא שמחת חיים. היא הייתה מסוגלת להיראות עוד יותר מושכת ממה שהייתה באופן טבעי, באמצעות קצת אודם ואבקת פנים, או בשמלות "שיק" אותם ידענו שהיא תפרה בעצמה משיירי בד שמצאה בחנויות הקטנות ברובע בה גרה עם הוריה. היא הייתה זו שארגנה מחדש את פעילויות הנוער בשבת אחה"צ, בהם למדנו על פרשת השבוע, ואח"כ פרצנו בשירה ובריקודים. הודות לדוגמתה האישית למדנו ליהנות שוב ממתנת החיים.
זכורני גם שהיו בין הניצולים, בעיקר המבוגרים שבהם אשר לא שמעו על סבלה הנורא, ואשר סלדו מהתנהגותה. באותה עת, הם לא היו מסוגלים להראות שום סימן של שמחה, לאור ניסיונם המר לאורך ימים, שבועות, חודשים ואף שנים, כאשר כל בני משפחתם נספו בשואה. ניתן להבין את כאבם הגדול, כאב רוחני ופיזי כאחד.
לא אשכח לעולם את דרשת אבי באחת מתפילות הבוקר של שבת, כאשר פנה לקהילתנו ואמר: "לעולם אין להעביר ביקורת על תגובתו של אדם לאחר אירוע או ניסיון כלשהו בעברו." והוא הוסיף: "אפילו אני, אינני יכול לנבא איך אגיב היום לאירוע אישי כלשהו לאור דחף פתאומי, ובמיוחד כאשר למחרת אני עשוי להגיב אחרת לגמרי לאותו אירוע." וכך הוא המשיך להורות לשומעיו: "לאורך השנים, ובכל דור ודור היו מספר בני אדם שהיה להם הכו ח והעוז להציג בפני העולם, מעבר לנעשה בנשמתם פנימה, הרגשה שתקופה מסוימת בחייהם נסגרה. רק "אחד" יודע מהי הרגשתם האמיתית, וזה הקב"ה. איש מלבדו לא יודע ולא ויידע לעולם כמה סבל ועינוי נשאר ויישאר תמיד בתוכם. אך בני ישראל
קיימים כיום הודות לכוחם האדיר והבלתי אנושי, לאומץ ליבם של האנשים והנשים הללו, אשר הראו לנו את הדרך להתחיל לנהל בעזרת הא-ל, חיים חדשים, בחייהם שלהם ובחיי כל עם ישראל. לא היינו שורדים במשך אלפי שנים ללא אנשים ונשים אלו, גיבורי עמנו." אבי נהג שלא להזכיר שמות אנשים בבית הכנסת, שבו מזכירים רק את "שמו הקדוש". אך בדרשה זו הוא התייחס ללא ספק לאדית.
ואכן היא מחוננת במנהיגות טבעית, רעיה, אם, סבתא, וסבתא רבה של משפ חה נהדרת וענפה, ובהרחבה של כל עמנו. כפי שמתואר בסיפורה, ברור לכל שבטחונה האיתן בה', הוא שניווט אותה לאורך החודשים והשנים של סבל ומכאוב, והוא שאפשר לה לצאת מזה כאדם חדש מלא אהבת חיים.
אני גאה מאד להימנות בין חברותיה, אמלי' יעקובוביץ (מונק).
הקדמה מאת הרב הראשי לצרפת, הרב מאיר ז'איס
למחרת השחרור, היינו כולנו משוכנעים שחלום הבלהות שהסתיים בצורה פלאית הינו נחלת העבר, שלא ישוב לעולם. האנושות – היינו בטוחים בכך –חוסנה לעולמים כנגד ביצועם החוזר של פשעים שאין להם כפרה, שבוצעו במהלך המאה ה-20 בלבה של אירופה, על ידי עם שוחר תרבות. כפי שאומר הכתוב (דברים כח' נ'): "גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחֹן". לדאבוננו עלינו להודות בתמימותנו. האמת היא שהרעה שכמעט השמידה את תרבותנו הינה עמוקה מכפי שתיארנו. הנאציזם מתגלה יותר ויותר לאור היום באזורנו. מחד גיסא, כמעט בכל מקום צצות תנועות המייחסות עצמן להיטלר, ומאידך גיסא אקדמאים באוניברסיטאות, בארצו של דקארט, מפיצים בציניות דעות של הכחשת תאי הגז והמשרפות. לכן עלינו להודות לגברת אדית דוידוביצי על הסיפור המחריד שהיא מביאה לנו, אודות שילוחה למחנות המוות. אני מצידי, הייתי נרגש ביותר כאשר קראתי אותו ברצף אחד. הדבר המבטיח לה מקום מיוחד בספרות, המתמחה, לפי כל כוח הביטוי, בזוועות הכליה, הוא הניגוד הנמצא מהדף הראשון ועד לדף האחרון, בין השמחה הסדיסטית של התליינים, חדורי גאווה מכוח ם, המעיזים להתעלם מן המצפון האו ניברסאלי ולדחות את גבולות התעוב, לבין הפסגות העליונות שאנשי מעש, כגון כותבת חוברת זו, מצליחים להעלות את המעמד האנושי אליהן. אם עם ישראל ניצל בקושי מכליה, ואם למרות הכול אנו מתגברים על הייאוש, אנו חייבים זאת לחוסן הנפשי של עדי אמת אלה של ה'.
העינויים הקשים ביותר של הגיהינו ם לא הצליחו להתגבר על נאמנותם למצוות ה'. הם זכאים לכינוי צדיק (ה), עליהם אומר הנביא חבקוק (ב' ד'): "וצדיק באמונתו יחיה", דהיינו באמצעות התמדתו לעשות את רצון הקב"ה בכל מצב ובכל עת יחיה הצדיק. יחד עם המשורר בתהילים זכותם להצהיר: "כִמְעַט כִּלּונִי בָָׁארֶׁץ, וַאֲנִי ֹלא עָׁזַבְתִי פִקֻדֶׁיָך" (קיט' פז'). מי שיקרא דפים אלה, יוכל רק להלל את היהדות אשר ייצרה בני אנוש בעלי איכות שכזאת ולקנא בזכותם של הורי הסופרת שהצליחו להחדיר בילדיהם אהבה גדולה ודבקות בה' ובתורתו.
הקדמה מאת הגברת פרבשטיין, ר' המרכז ללימודי השואה אסתר פרבשטין ראש המרכז ללימודי השואה מכללה ירושלים
בס"ד ירושלים, טבת תשס"ח
לגב' אדית דוידוביצ'י היקרה, זכרונותיך, אותם העלית בספרך "לא אמות כי אחיה", מלווים אותי מאז קראתי את הספר בנשימה אחת. סיפורך הוא סיפור גבורה מיוחד במינו של אשה צעירה. ובכל זאת, הוא מסופר בענווה ובצניעות, ובכך כוח ההשפעה שלו. כך גם אמונתך: לא ברעם כי אם בקול דממה דקה. ודממה זו מסעירה את הנפש ומשאירה בה עקבות חזקים. רבים מן האירועים שהזכרת ומן התגובות שציינת, מהווים סיפור בפני עצמו. לכאורה הבלעת אותם, כאילו מדובר בדברים של שגרה. אך הקורא עומד מולם בהשתאות ואינו נותן להם לחלוף על פניו. כך בסיפורך על נרות שבת, בעוצמה של התפילות, בדרך בה התחלקתן בפרוסות הלחם, במילות העידוד, באשיותה של ד"ר גיזלה פרל ובעיקר בחשיבה המיוחדת שלך, שאכן הוותה עוגן הצלה בימים טרופים. ויקטור פרנקל הטביע את המושג "איים רוחניים" שאיפשרו את ההשרדות במחנות. הקורא את ספרך, מתרשם כי את עצמך הינך "אי רוחני" בעולמנו. תזכי לראות ברכה ושמחה במשפחתך, ולהקרין כח על עמנו עד אשר נזכה לגאולה. בברכה אסתר פרבשטין
?מי אני, מה אני אני ניצולת שואה מס' 80661 . שמי אדית דוידוביצי. נולדתי בעיירה קטנה בהונגריה בשם ניירג'י הזה ( Nyiregyhaza) ב-27 באפריל 1924 . אבי, ר' יהודה לייביש שטרן ז"ל היה במקור מצ'כוסלובקיה ואילו אמי, רייצל לבית שלזינגר ז"ל התייחסה לר' עקיבא אייגר זי"ע. שמי אמנם אדית אך אבי נהג לקרוא לי בשם חיבה "גיטלה". אני הצעירה מבני משפחת שטרן, אחי מוריס היה הבכור, ואחריו שתי אחיותיי הגדולות ממני, מדליין ואולגה.
אין לי שום ז יכרונות מהתקופה שגרנו בהונגריה כי הורי י הגרו מהונגריה לצרפת כאשר עדיין הייתי תינוקת. למעשה הם חשבו להגר לברזיל ולהשתקע בריו דה ג'ניירו. כל ההכנות לכך בוצעו בקפדנות: שכרו דירה למגורי המשפחה, הכינו חנות עבור אמא כאמצעי לפרנס את המשפחה, והתכנית הייתה שאבי ייסע תחילה, ובהמשך תצטרף אליו יחד אמי עם הילדים. אך כאשר אמי הגיעה עם הילדים לפריס במעבר לברזיל, הופתעה לראות את אבי מקבל את פנינו בתחנת הרכבת.
אמי כמעט התעלפה מההלם. "מה אתה עושה פה?" שאלה. אבי הסביר שבהגיעו לפריס התגלתה אצלו מחלת המלריה והוא הוזהר שלא לנסוע לברזיל. הרופא הסביר לו שגבר בגילו הנושא מחלה כזו, אין לו שום סיכוי להחלים בדרום אמריקה ולכן אבי נטש את התכנית. למעשה הוא חשב לשוב להונגריה ולא להישאר בצרפת, בעיקר עקב היעדר החינוך יהודי דתי ששר ר בפריס עבור בנו ושלשת בנותיו. אך אמי הייתה זאת שהתנגדה בעקשנות לחזור להונגריה. כאשר ניצני האנטישמיות שצצו בגרמניה הנאצית התחזקו גם במזרח אירופה, אבי נשם לרווחה ושמח שהקשיב לעצת רעייתו.
,אמי, רייצל הייתה אישה בעלת אופי חזק וגם סוחרת מעולה, היא זו שפרנסה את המשפחה. אבי, ר' יהודה לייביש, למד צרפתית בקלות יחסית ועסק בעיקר בל ימוד תורה וגם בהוראה. את ילדיו הוא חינך בקפדנות לאמונה והרביץ בהם "יידישקייט", דבר שסייע לי בשנים הקשות. לקראת שנת 1930 היינו משולבים בחיים היהודיים של פריס, אבי היה חזן בבית הכנסת של Rue Cadet והיה מיודד מאד עם הרב המקומי, הרב אלי מונק ז"ל. כעבור זמן מה הציעו לו לקבל את הרבנות בבית הכנסת ההונגרי, בעיקר עקב שליטתו המלאה בשפה ההונגרית.
לאחר התלבטויות רבות הוא נענה לבקשה ושימש כרב הקהילה.
מבוא אדית דוידוביצי, מספר 80661 . כתיבתזיכרונו ת אישיים! האין היא זהה לכתיבת היסטוריה? עבור ניצול שואה, קיבוע הזיכרונות וההד שהם מעלים באדם משתנים בהתאם לזמן ולמצב רוחו. האנשים שלא חוו ניסיון זה לא יבינו זאת לעולם. קשה לדמיין ש"אושוויץ" מסמל רק מוות טוטלי ומוחלט; הוא מסמל את מותו של עם שלם, של שפתו, של תרבותו, ואף של רוחו. רק הניצולים יודעים זאת, ואיש מלבדם אינו יודע. חלק גדול מבין הניצולים מלאים ברגשי אשמה וייאוש.
עדויותיהם מעוררות חלחלה , אך גם ענווה. וגם אם עדיין נחשב הנושא כ"טאבו", כפי שקורה לעתים קרובות, רק הם יכולים לדבר עליו. מבחינתי, האמת היחידה שאני מסוגלת להעניק לעצמי, היא לנסות להשלים את כתיבת זיכרונות יי, ביודעי שהזמן מתאמץ לעקור אותם ממני.
14
פרק ראשון מלחמת העולם השנייה פרצה ב- 2 בספטמבר1939 . בתקופת כיבושה של צרפת על ידי הגרמנים הפכו הגזרות נגד היהודים - אלה שנגזרו תחילה על ידי ממשלת וישי, ואחר כך על ידי שלטונות גרמניה - את חיי היום-יום שלנו למסוכנים יותר ויותר . צרפת של התקופה ההיא היית ה מחולקת לשניים. האזור הצפוני, כולל פריס, היה תחת כיבוש הגרמנים, בעוד שהאזור הדרומי כונה "האזור החופשי". העיר ליאון (Lyon ) הייתה שייכת לאזור השני. אנו מחליטים אז לעזוב את פריס כדי להגיע ל"צרפת החופשית" למרות האיסור לנוע בדרכים ללא היתר. כל המשפחה מצטופפת בכלי התחבורה היחיד שהיה ברשותנו: מכוניתו של גיסי. ישנה הסתערות כללית על הרכבות. בכבישים, גוררים המוני אנשי ם מאחוריהם מטענים וילדים, ו בכך מקשים על התנועה. אנו נוסעים לאט. נודדים מעיר לעיר ומתגוררים בדירות מזוהמות יותר ויותר, ובכלל שמחים כשיש לנו גג מעל הראש. לאחר אין ספור הרפתקאות, מגיעים סוף סוף לליאון בדצמבר 1943 . בהעדר מקלט אחר, אנו מקווים למצוא שם לפחות מחסה בטוח. בעיר זו נערכה חתונתי. בעלי , אוג'ן ויזל (בן דודו של פרופ' אלי ויזל, חתן פרס נובל) נולד במזושט ( Mezocsat ) הונגריה, בשנת 1914 , וגר בפריס עוד לפני פרוץ המלחמה . גם הוא ברח לליאון ושם הכרנו זה את זו . למרות כל הסכנות אנו מחליט ים, באישור הורינו, להתחתן. אנו גרים בדירה תחת השם הבדוי סולניֶׁה ( Saulnier .)
15 חיים במסתור בפרוורי ליאון, הוריי, וכן אחותי ומשפחתה בעיירה בשם קַלּוּאיר ( Caluire ). אחותי היא זושדואגת לאספקת
המצרכים, כי את הורי י קל לזהות עקב מבטאם ההונגרי, ובמיוחד מאחר שאבא מסרב לגלח את זקנו. באפריל 1944 , קצת לפני חג הפסח, אנשי המיליציה, עקב הלשנות רבות, מבצעים מעצרים רבים של אנשים בעלי תעודות מזויפות. באותו יום, בעלי, אחיו ועוד כחמישה עשר חברים נעצרים. תחילה לוקחים את בעלי, בטענה שמדובר בביקורת שגרתית בלבד. אך הוא יודע שזה שקר. הוא מתנגד למעצר, אך לשווא , הם היו ארבעה נגד אחד. הלומה ממעצרו, אני ל וקחת את ארנקי, את מעיל פרוו ת הארנבת ה לבנה, וי וצאת כדי להזהיר את גיסתי ו את גיסי שיסתלקו בדחיפות מדירתם. בהגיעי לקצה הרחוב, אני פוגשת את גי סי השני, רווק, שמודיע לי שכבר עצרו את אחיו. אני מספרת לו על מעצר בעלי. יחד אנו עולים להזהיר את גיסתי, אך הדירה ריקה ובאי-סדר שלא יתואר. רק התאוששנו, ואנשי המיליציה חוזרים. גיסי מספיק לברוח ולעלות לקומה השישית. אני מגיעה רק לקומה השנייה. אני ה ולמת בכל הדלתות בתקווה שאחת מהן תפתח. אך לשווא . אנשי המיליציה עצרו אותי והובילו אותי היישר אל המפקד הנאצי, המכונה ברבי ( Barbie ). מאוחר יותר, נודע לי שגיסי הצליח לברוח דרך הגגות, למרות ההזהרות והירי עליו. מאידך, גיסתי נעצרת בביתי. היא באה להודיעני שבעלה נעצר על ידי המיליציה...
16
באותו יום, כ -15 אנשים מקרב חוג ידידינו נעצרים, עקב הלשנות. על כל אדם שנעצר על פי הלשנה, קיבל המלשין כ -5000 פרנק של אותה תקופה. יש לציין שמלשינים אלההם צרפתים.
אני עומדת מול בַרבי. עבורי מדובר בקצין גרמני, SS ככל האחרים. הוא מביט עלי וא ו מר ל קצין אחר: "היא לא נראית יהודיה, וסולניֶׁה איננו שם יהודי". הוא מחפש בקפדנות בתוך תיקי ומוצא את תעודת הזהות האמיתית שלי שהוסתרה בתוך הבטנה. רק באותו רגע, שמתי לב שלקחתי את התיק הלא-נכון. מתוך עיון בתעודת הזהות שלי, אין לו עוד ספק בדבר יהדותי והוא מסמן לקצין לקחת אותי לכלא בפוֹר דְה מוֹנלּוק ( Fort de Monluc .)
17
פרק שני בדרך לכלא, אני מציעה לקצין לשחרר אותי תמורת הטבעת שאני עונדת על ידי, טבעת עם יהלום בודד. הוא מ סרב. הוא המסביר שבכך הוא מסתכן להישלח לחזית הרוסית. וכך אני נכלאת בכלא "פוֹר דְה מוֹנלּוק". ואף יש לי מזל, ברבי לא התעלל בי, כפי שקרה לעצירות רבות אחרות. מוסרים אותי לסוהר שסוגר עלי את דלתות החופש; רגשות של פחד ושל חרדה חונקים את גרוני. סורגים ניצבים עד אין סוף בקו ישר באור אפלול י. אני שומעת צעקות, צריחות, גניחות הפורצות מהתאים. אני מגיעה לאחד התאים ושוב דלת נסגרה עליי. גודל התא הוא כארבעה מטרים רבועים. בתא ישנם דרגש, מזרן-קש, שמיכות, גיגית. קיטון קטן הנעול בבריח גדול ותאורה מסנוורת הכבה רק בשעות הקטנות של הבוקר. כולי המומה מכל מה שקורה לי ובמיוחד מהעובדה שבפעם הראשונה בחיי אני כלואה בבית סוהר. הגסטאפ ו מגיע כדי להוציא אנשי מחתרת לחקירה . צרחות כאב ממלאות את חלל בית הכלא. כאשר הם מוחזרים, אי אפשר להכירם, כי פניהם מעוותות מהמכות שקיבלו. לבד, בתאי, אני מודאגת באשר ל גיסתי ולאחרים. היכן הם נמצאים? אני מסתובבת בתאי כל היום ומחפשת תשובות לשאלותי י. איך הגעתי עד הלום? מדוע לא הצלחתי לברוח? לשווא! אינני יכולה לחשוב בצורה הגיונית. אני עדיין בהלם מכל האירועים. ביום השמיני, מוציאים אותי ומעלים אותי על משאית. בשמחה מהולה בעצב אני פוגשת את בעלי, גיסתי, גיסי, ועוד אנשים נוספים שנעצרו יחד עמנו. מובילים אותנו לדרַנסִי ( Drancy ), בפרוורי פריס. זהו מחנה מעבר לשבויים. הרבה
18
יהודים עוסקיםבמקום הזה בסחר בהשגחתם של הגרמנים. כך אנו מצליחים להשיג קצת מותרות בזול. החשוב, הוא שאנו יחדיו. לדאבוננו זוהי רק תחבולה מצד הגרמנים להטעות אותנו לגבי מה שצפוי לנו. אנו חשים איום כבד, אך לא מצליחים לזהות אותו ולא להתנגד לו. אנו יודעים שאנו צועדים לעבר גורלנו הטרגי. שמועות בדבר הגליה למחנות ריכוז מתפשטות במחנה, אך אנו מסרבים להאמין להן. באופן קבוע, מתפרסמות רשימות שמיות של אנשים, אשר חייבים ללכת לעבוד בבית חרושת לריבות. אך אנו רחוקים מלתאר לעצמנו את האמת המרה. אין טעם לנסות לברוח. כל השערים שמורים היטב. אולם, כמה שנים מאוחר יותר, נודע לי מפי אסירה לשעבר, שבמזל בלתי רגיל היא הצליחה לברוח. באותו יום, שער הכניסה של המחנה נשאר פתוח בעת ביקורו של קצין גרמני. עם שערה הבלונדי הארוך, לא שמו לב אליה. הייתכן שחשבו אותה לגרמניה? איך שלא יהיה, היא ניצלה את הבלבול שנוצר, ויצאה לחופ שי. לדאבונה, אמה לא שבה מהמחנות. מדי שבועיים, מתפרסמת רשימה של אנשים העתידים לעזוב את המחנה ולנסוע ליעד בלתי ידוע; איש אינו יודע לאן. מתוך הקלה, אנו נוכחים לדעת ששמנו אינו מופיע ברשימה המתפרסמת מעת לעת. אך יום בהיר אחד מגיע תורנו. הירידה לגיהינום מתחילה. אנו מנחמים זה את זה מתוך אשליה שבית החרושת לריבות אכן קיים.
19
פרק שלישי ב-29 באפריל1944 , עם מזוודותינו, אנו נמצאים במשאית הפונה לעבר רציף עזוב בתחנת הרכבת מזרח ( Gare de l'Est .) ,שםמעלים אותנו על רכבת משא, בקרונות המשמשים להובלת סוסים. ואכן מצופפים אותנו כמו בקר במכלאה. יש לנו בקושי מקום לשבת, ובוודאי שלא ניתן למתוח את הרגליים או להתקרב לצוהר, הפתח היחידי שמספק אוויר ואור. החרדה מתחילה לצבוט במעיים. אין פוצים פה פן נפרוץ בבכי. כמה תמימים היינו! הרכבת מתחילה לנוע. אין איש על הרציף. אנו נמצאים על קטע מסילה נטוש תחת שמירה של אנשי SS ,במדים המסתובבים בליווי כלבים כשנשקם מכוון אלינו. תוך כמה שעות הזוועה מתחילה. חם, אנו נחנקים, הרעב והצמא מתחילים לצבוט בנו. כדי לא להיתפש לפאניק ה, אנו מתארגנים בצו רה האפשרית הטובה ביותר האפשרית. שמיכה שהובאה על ידי אחד מאתנו משמשת כפרגוד להסתיר את בית השימוש המאולתר. אנו מושיבים את המבוגרים בקצה הקרון, כדי שיוכלו להישען על דפנותי ו. כמה אסירים מתכננים בריחה באמצעות פתח שייווצר על ידי חיתוך הקרשים ברצפת הקרון. אך לשווא הם קשים מדי. בקושי מצליחים להשחיל ביניהם פתקים קטנים שאולי, יגיעו אל קרובינו ביום מן הימים, כדי להודיע להם על היעלמותנו. כעבור שנים נודע לי שגיסי, שהצליח לברוח, אכן קיבל את אחד הפתקים. הרכבת נוסעת, אי אפשר לאוורר אותה וקשה לנשום. פותחים את דלתות הקרון רק לכמה דקות ביום, כדי שהצחנה
20
המחניקה אותנו תוכל לצאת. חייבים לחיות, לשרוד בַ דוחק ובַהצטופפות המבחילים. בין היתר, נמצאת אתנו משפחה, הכוללת אב, אם וחמש בנותיהם בנות שש עד תשע עשרה. משפחה יפה ועלמות יפהפיות. היכן אנו נמצאים? כבר לא מדברים צרפתית כי אם גרמנית. צעקות, צווחות. אנו פוחדים ומדמיינים כל מיני חזיונות לגבי העתיד הצפוי לנו. איכשהו חייבים לחלום! אנו חוזרים מהר למציאות, לאחר שלשה ימים ושלושה לילות אנו בחיים עדיין אך לא כולם. הזקנים מתו מתשישות. זה חייב להיפסק! הרכבת נעצרת. ארבע לפנות בוקר! לילה אפל, קור ולחות. הקרון שלידנו מתרוקן מיושביו. צעקות, מכות. המצב איננו מרגיע כלל. מדוע המכות? היכן אנו נמצאים? בשלזיה, באושוויץ. הגיהינו ם ... בעבר שמענו במעורפל על כל מיני זוועות שמתרחשות שם, אך לא ממש האמנו. כעת, כשאנו נמצאים במקום, אין לנו זמן לחשוב על כך. מגיע תורנו. "ראוֹס, ראוֹס, החוצה!" אנו מגלים אנשי SS מבהילים, כלבים מפחידים. אך גם גברים כחושים לבושים בבגדי פסים. מיד לאחר ירידתנו, הם עולים לקרון שלנו ומוציאים את הגופות. הם מתעלמים מנוכחותנו, או לפחות נראים כך, וא ינם אומרים לנו מילה. המזוודות והחבילות שלנו, שהן כה יקרות לנו, מורדות מהקרון. אנו מבוהלים עד עמקי נשמותינו, איננו מבינים מה קורה לנו. הכלבים נובחים, אנשי ה-SS !צווחים ואוי לעג לרש, תזמורת המורכבת מגברים בלבוש פסים מנגנת וואלסים. בהמולה זו, אנשי ה -SS מצווים עלינו להשאיר את כל חפצינו על הרציף.
21
,למרות זאתאנו שומרים את תיקינו על החזה. "השאירו הכול כאן, לא תצטרכו דבר, אנו נספק לכם כל מה שיידרש לכם" צועק SS אחד. ולפני שאנו מספיקים לעכל מה קורה, אנו מופרדות מבעלינו והאמהות מופרדות מבניהן הגדולים. רק הקטנים נשארים לידן. מֶׁנגלה האיום צווח, כמו גם הקצינים המצווים עלינו: "האנשים הבריאים נכנסים למחנה ברגל. הנשים עם ילדיהן והזקנים ייכנסו למחנה במשאית". לא ידענו אז שהם מבצעים סלקציה ראשונה, מתוך הרבות שעוד תתרחשנה מאוחר יותר.
22
פרק רביעי מטולטלים בין חוסר הידיעה ובין הזוועה, אנו חשים כאילו אנו נמצאים בסוף העולם. והתזמורת ממשיכה לנגן... איך ניתן לארגן גיהינום כזה, זוועה כזאת? אנו מופרדות מבעלינו, מאבותינו, מסבינו, מבלי שהתאפשר לנו להיפרד מהם. הכאב הינו עצום אך הפחד עוד יותר, ואנו מתאפקות כדי לא לצרוח. גיסתי, שגילה כפול משלי, מבקשת ממני לעלות עמה על המשאית. רגליה, הרדומות מחוסר התנועה בעת המסע, כו אבות. אני מסכימה. הייתי מעדיפה להיכנס למחנה ברגל, כדי לנשום קצת אויר, אך אני נשארת לצידה, כך לפחות אנו יחד. המשפחה בעלת חמש הבנות מתפצלת: האב בצד הגברים, האם ושלש בנותיה הצעירות במשאית, ושתי העלמות בטור הולכי הרגל. הפירוד הינו קורע לבבות, כפי שק ורה להרבה אחרים. נשים צ ועקות כשנפרדות מבעליהן, מילדיהן הגדולים, והאנשים המסוגלים ללכת מודאגים לגורל אמותיהם וסבותיהם שלא מסוגלות ללכת, לאחר שהופרדו מהן. התזמורת מכסה ככל יכולתה את הצעקות קורעות הלב. במקביל אנשי ה -SS מקללים אותנו: "מהר יהודים מקוללים", בתוספת קללות נוספות לרוב. אנו ממתינות שם, ממתינות למה? שיובילו אותנו לשחיטה! כל אחד בטור שלו. גיסתי ואני מנסות לראות את הבעלים שלנו בטור של הגברים. לשוו א, ישנם יותר מדי אנשים מכדי לזהות מישהו. לא מוציאים הגה מחשש שנתמוטט.
23
האוויר מקפיא, בדיוק כמו הקור העוטף את לבנו. מה יהיה עלינו? מה צופן לנו העתיד, אם יש בכלל כזה? אני לבושה במעיל הארנבת הלבן שלי, פרווה שבאותה תקופה היית ה מבוקשת מאוד. זו גם המתנה האחרונה שקיבלתי מאחי מוריס לפני מעצרי. הוא היה יצרן של אנפילאות מעור ארנבות עבור החי ילים בחזית. בבהלה שלפני מעצרי, לבשתי את המעיל לפני שיצאתי, כדי להזהיר את גיסתי. מעיל זה יהווה יסוד חשוב בהישרדותי. אני בת 20 , הלחיים אדומות מרוב קור ופרווה זו ממש בולטת בלובנה על רקע הנוף הקודר. אני רואה חייל SS בקצה הרציף מתקרב אליי, כנראה נמשך ללובן מעיל י. "את, תעברי אל הולכי הרגל" הוא אומר בגרמנית. למזלי, יש לי ידע די טוב בשפה זו, אותה למדתי בבית הספר, ועקב דמיונה ליידיש. אני עונה לו שאני מעדיפה להישאר עם גיסתי. נכון, בהיותה בת 40 , תלאות הנסיעה במשך שלושה ימים לא הטיבו עמה, היא לא נראית הכי טוב. חייל ה-SS מסתכל עליה ושואל לגילה, אני עונה במקומה: "בת שלושים" אני אומרת לו. חיוך לגלגני עולה על שפתיו, הוא מביט בה שוב, ולאחר דקה של מחשבה אומר: "בסדר, תעברו שתיכן לטור השני." וכך, תוך כמה שניות, גורלנו מתהפך. מאוחר יותר נודע לנו שטור המשאיות עבר ישירות לתאי ה גז. וכך מתרחש הנס הראשון בהישרדותנו, אך אז טרם היינו מודעות לכך.
24
פרק חמישי אנו צועדות לעבר המחנה, בלב כבד, ללא יכולת תגובה. גם לו היה לנו הכוח לכך, אין לנו כל אפשרות לפעול מול אנשי ה-SS החמושים, המוכנים להפקיר אותנו לשיניהם של כלבי המשמר, המגיבים לכל תנועה שלהם. לאחר כעשר דקות הליכה, אנו עוברות מתחת לשער ברזל , שעליו כתובת בגרמנית: " Arbeit Macht Frei "– " העבודה משחררת". אנו נאלצות להניח את כל "רכושנו" ולעבור אצל "הספר", או יותר נכון לאזור ה-"גַז". ה -"ספר" אינה אלא אסירה כמונו, וזוהי עבודתה. נשים בעלות שער ארוך צועקות וגונחות בעת הגז, אך הדבר אינו מועיל. ה"ספרית" מבצעת את המוטל עליה. היא חייבת לעשות זאת. למזלנו, גיסתי ואני בעלות שער קצר, וזה מזל גדול עבורנו כי ה"ספרית" מעבירה אותנו מבלי לגע ת בשערותינו. האוויר כה קר עד שבנוסף להרגשת ההשפלה, קשה מאד לשאת את תחושת הראש הקירח לחלוטין. ואז אנו עוברות לקעקוע, וכך אנו הופכות לעדר, הופכות להיות מספר, ללא שם, ועבור היהודים – תוספת משולש, חצי מגן דוד. מספר זה מוטבע עמוק, נחרט בעט ודיו בלתי נמחקת, כדי שיישאר לעד. איך ניתן בכלל למחוק מזיכרוננו את חלום הבלהות הזה אשר רק החל? איך נוכל אי פעם לסלוח? ישנם סוגים שונים של רישומי המספר : על החזה, על זרוע שמאל, ולחלק קועקעו המספרים בשני המקומות. לגיסתי ולי יש מזל במצוקתנו: הקעקוע נעשה בצד החיצוני של הזרוע השמאלית ובגודל בינוני.
25
משם אנו עוברות לחיטוי. בדרך למקלחות אני רואה בור ביוב ומשליכה לתוכו את טבעתי, המשובצת ב יהלום בודד, כדי שאף גרמנייה לא תהנה ממנה. זיכרון אחרון של חיים, שברור לי שלא אוכל לשמור עוד. אני מרגישה זרה לעצמי, כמו כפילה של עצמי, ללא שם, ללא מטען, במיוחד בעת ה"חיטוי". אנו רק מספרים: אין אישיות, אין חפצים פרטיים, ומטפלים בנו בצורה גרועה יותר מאשר מטפלים בבקר. עבור כל חפץ בעל ערך שהוסתר אנו צפויות לעונש מוות. אני מצליחה להסתיר באחת הפינות של המקלחת, מספר תמונות משפחתיות, תוך סיכון חיי. תמונות אלו הן הקשר האחרון עם העולם החיצון, לכן הן היו בעלות ערך עליון עבורי. וכך אנו נשארות אחרי המקלחת, ללא בגדים, וזאת במשך שעות, מורעבות, מושפלות, מותשות. כלום! הפכנו לכלום! היינו בקושי מכונות עבודה, וזו הסיבה שמשאירים אותנו בחיים לעת עתה. מטרתם היא להשפיל אותנו עד למדרגה הנמוכה ביותר, כדי להשיג צייתנות מוחלטת. חישובם מתברר כנכון, הפכנו לסמרטוטים. במשך שעות ההמתנה הארוכות - שתיקתנו מוחלטת. במצב האיום אני חושבת שעלי להיאחז במשהו, אחרת אשתגע, ובכך אוכיח באופן מוחלט את צדקת דרכם. כדי להעלות קצת את המורל, אני או מרת לגיסתי: "היה לנו מזל שלא גילחו אותנו, שהצלחנו לשמור על שלוש התמונות הקטנות, ובעיקר שנשארנו יחדיו!" הל וא אומרים שבשעת צרה, תחושת האושר אינה נמדדת באופן מוחלט אלא בהשוואה לצרותיהם של האחרים. אולי מרושע להגיד זאת, אך ישנם מצבים שבהם אמירה זו אכן נכונה. סוף סוף אנו מקבלות בגדים. שמלות קיץ בעונה של כפור, ובמיוחד שאין לנו שום בגדים תחתונים. מחלקים לנו נעליים,
26
ללא כל התאמה וצריך לפשפש בהן כדי להתאים זוג. לי יוצאת נעל אחת עם עקב, לא גבוה מדי, והשניי ה שטוחה. לפחות אינני סובלת בהם. גיסתי מוצאת זוג כמידתה, אני שמחה עבורה. אני מעירה לה על כך כדי להעלות לה קצת את המורל.
27
פרק שישי לקראת השעה ארבע לפנות בוקר אנו פונות לכיוון הצריפים. צריפים אלה הם בעלי תקרה נמוכה, ומלאים בכוכים מרובעים בצורה מדורגת. אלה הם דרגשים עם מעקה נמוך הנקראים "קויאס – coyas ,"שעליהם אנו חייבות לישון בשלשות,כש ראשה של האחת מונח מול רגליה של האחרת. שמיכה דקה אחת עבור שלוש נשים, והיא אמורה להגן עלינו מפני הקור הסיבירי, בו בזמן שבצרפת, בתקופה זו של השנה זהו החודש היפה ביותר! חלק מהאסירות הוותיקות באות לשמוע חדשות מבחוץ, אך בעיקר כדי לעדכן אותנו בכל הזוועות המתרחשות במחנה. הן כה מגעילות וזדוניות! איך נשים יכולות להיות כה סדיסטיות, ואיך הן יכולות, בקלות כזאת, ללא היסוס, לענות לשאלותינו כגון: "היכן נמצאות משפחותינו?" "בשמים, עלו באש, משפחותיכן כבר לא בין החיים." "זה שקר, זה לא ייתכן." "אבל כן..." אנו חייבות להאמין להן והבהלה תוקפת אותנו, כי ליד הבלוק שלנו, אכן מזדקפות ארובות ענקיות, מהן יוצא עשן שחור סמיך, בעל ריח צורב. אסירות אלה מספרות לנו כל זאת בהיסטריה. מאוחר יותר אבין, שאחרי "בילוי" של שנתיים בגיהינום זה, נשאר להם רק תענוג אחד: להתנקם. מה רב היה סבלן, אם הגיעו למצב שכזה! והן מוסיפות: "את רואה את העשן, זה שכעת יוצא ? ובכן, אלה כל המשפחות שהגיעו למחנה במשאיות. אלה יצאו ישר לשם." בשמען זאת, שתי העלמות, שאימן ושלושת אחיותיהן
28
הקטנות נשארו בטור של המשאיות, מתעלפות. עוררנו אותן מעלפונן כמיטב יכולתנו. אך מה לומר? ריבונ ו של עולם, איך זה יתכן? כולנו מיואשות, מותשות נפשית ופיזית. למרות הרעב המציק לנו, אנו סוף סוף נרדּמות, צמודות האחת לשנייה, מחוסר מקום, משתדלות שרגלינו לא תיגענה בראש השכנה. לקראת השעה חמש לפנות בוקר, דהיינו , כשעה מאוחר יותר, אנו שומעות צעקות: "ראוֹס, שנֶׁ ל!": החוצה , מהר. מנהלות הבלוקים, המתקראות קאפו, מעירות אותנו, ת וך הכאת ן של אלו, שא ינן מצייתות מיד, באלות. עלינו להתייצב למפקד בחצר, וזה יכול להימשך לפעמים שעתיים, תלוי במצב רוחם של ה-SS . כל זאת - בליל אפל ובשמלותינו הדקות. הקור גורם לשינינו לנקוש זו לזו. קשה לי להבין היכן אני נמצאת, כי בשעה של שינה עמוקה, חלמתי על הבית, על הוריי, על משפחתי. להתעורר אל מציאות הזוועה הזו אינו דבר קל. כדי להימנע מ המכות המ ונ חות על ידי הקאפו - אותן נשים שסיפרו לנו בעונג גלוי על מות משפחותינו - גיסתי ואני יוצאות מיד למפקד. שם אנו זוכות לנאום, ובו הזהרה מפני כל כוונה (אפילו מעורפלת) של ברי חה, כי המחנה מוקף בגדרי תיל מחושמלים; ו עוד אנו מוזהרות שכדאי לנו לעבוד עבור הרייך הגדול, שאם לא כן... האיום מרחף עלינו ללא פרוט נוסף, והוא בעל משמעות עמוקה. אכן, כל שבוע, יש סלקציה במטרה לחסל, פשוטו כמשמעו, את כל הבלתי כשירים לעבודה. הדבר ברור לנו, הם מחזיקים אותנו אך ורק לצורכי תפוקה. לאחר קבלת פנים זו, מגיעה חלוקת ה"קפה". נוזל תפל זה, אותו יש לקבל בקערית תוך הידחקות , כדי שיישאר חם, הינו "קפה" רק על פי כינויו.
29
אנו יוצאות מהמחנה, מוקפות ומלוות בנשותSS , המחזיקות ברצועות של כלבי שיטור גדולים, ובכמה חיילי SS .חמושים בצהריים, ניתנת הפסקה של חצי שעה, ובה מחלקים לנו, באותן קעריות עצמן, מין מרק, שאינו אלא מים פושרים שבהם שוחים קלחי כרוב, כמה חתיכות לפת שוודית, שיירים מהמטבח של ה - SS . קעריות אלו הן מעתה חלק בלתי נפרד מאתנו - אנו חייבות לשמור עליהן כשהן קשורות למו תננו. זהו תנאי חיוני להמשך קיומנו. ואז אנו חוזרות לעבודה עד השעה 17:00 ,. אנו שבות למחנה ובכניסתנו עורכים עלינו חיפוש. מה כבר יכולנו להחזיר מהעבודה? ושוב, מפקד ערב. אנו מותשות, מורעבות ומלוכלכות אך עלינו לענות כאשר קוראים את מספר ינו. האסירות שאינן מבינות את שפתו של גתה מסתכנות בקבלת מכות, ול ו רק כדי ללמדן ציות ומשמעת. לגיסתי ולי יש מזל שאנו יכולות להינצל מעונשים אלו, הודות להבנתנו את השפה הגרמנית. וכך אנו עוזרות לחברותינו, ככל האפשר. לאחר מפקד זה האורך כשעה, ובו אנו עומדות בקושי על רגלינו, מחלקים את ארוחת הערב ואת זו של יום המחרת , דהיינו: שתי פרוסות דקות של לחם שחור כמעט לגמרי, מלבֵּן קטן של מרגרינה, וכפית קטנה של תחליף ריבה. כל המזון הזה מכיל ברומיד כדי למנוע את המחזור וכדי "להשקיט את יצרינו". כל זה חייב להספיק לנו עד למחרת בערב. במצב שכזה, בטוח הוא שנרד מתחת ל -40 ק"ג תוך חודש ימים. מוצרי המזון מחושבים ומחולקים בהתאם לעבודה המבוצעת, ורק בכמות המסוגלת להחזיק אותנו בקושי כשירות
30
לעבודה. אנו מחליטות, גיסתי ואני, לאכול רק פרוסה אחת בערב, ולשמור את השנייה ליום המחרת. רוב הנשים בינינו אינן
יכולות להתאפק מלבלוע את שתיהן באותו זמן עצמו . יהא מה שיהא. לא קל לשמור על פרוסת הלחם היקרה הזו. מחד גיסא - היינו רעבות נורא, ו מאידך גיסא - הייתה קיימת סכנה שיגנבו אותה בזמן השינה, גם אם היא מוחבאת מתחת לראש. הפתרון היה להסתיר אותה מתחת לבטן. אלה שלא היה לה ן מה לאכול למחרת, היו מסכנות מאוד, ומתכוונות להבא לנהוג כמונו. אך, ברגע שהן מקבלות את מנותיהן, הן אינן יכולות להתגבר על רעבונן וחוזרות על הטעות. אנו "מבלות" את הלילה השני במחנה. אך נשכבות ו כבר שוקעות בשינה עמוקה, והנה כבר המפקד של ארבע בבוקר. על תברואה (הִיגיֶׁינַה) אין מה לדבר. השירותי ם, אם ניתן בכלל לכנותם כך, מרוחקים כשלושה בלוקים מהבלוק שלנו. לצאת בלילה בקור הזה, כאשר האדמה ספוגה בשלג נמס ואנו קפואות עד לשד עצמותינו, הינה משימה קשה, מסובך להגיע אל ה מקום ללא תקלות. יותר מפעם אחת אנו מקבלות מכות מהאלות של הקאפו, העומדות על המשמר ובכל סטייה קלה מנצלות את ההזדמנות להלום בנו ; כאשר הגרמנים תכננו את השמדת היהודים, הם הבינו שכדאי שיהודים יכו ביהודים, ובכך תהיה ההשפלה גדולה אף יותר. רחיצה, היא משימה בלתי אפשרית. אין לנו כיורים, ואנו משפשפות את פנינו בשלג שאנו מרימות מהקרקע. בימים הראשונים, גיסתי ואני מנסות לשמור על הכשרות, ומסרבות לאכול את המרק בגלל תוכנו המפוקפק. זה אורך
31
כשמונה ימים, שבסיומם, לגמרי מותשות, אנו מחליטות שמחובתנו להישא ר בחיים בכל מחיר ולא לשחק לידיהם של הגרמנים.
עלמה צעירה, הונגריה, א דוקה מאד, נהגה לצום כל שני וחמישי. המלצתי לה להפסיק זאת, כי למען האמת, עם המנות הזעירות שאנו מקבלות, ניתן לומר שאנו שרויות בצום כל יום. אך היא עמדה בשלה, והמסכנה נעלמה תוך מספר שבועות. אנו מנסות להתארגן, דהיינו : לשרוד בכל מחיר ; לעשות עסקות חליפין עם המעט שיש לנו, לנסות להתרחץ באחד הצריפים של האסירות הפוליטיות הפולניות הלא יהודיות. ההִיגיֶׁינַה הינ ה חשובה מאד להישרדותנו, כי בסלקציות השבועיות, אסור להופיע עם חטטים בפנים או על הגוף: אחרת - ישר למשרפות. אך איך ניתן לעשות זאת ללא הִיגיֶׁינַה וללא אפשרות להתרחץ...? לאורך כל הזמן וללא הפסק , מתקיים החשבון ההרסני של הגרמנים כיצד להקשות עלינו את החיים. השיער שלי הוא קצר ובלונדיני. אני קולעת שתי צמות דקיקות, מרימה אותן באמצעות חתיכות עץ שמצאתי בעבודה ביער. ב תספורת כזו אני נראית כמו גויה פולנייה. אני מציעה לגיסתי לבוא איתי מוקדם בבוקר, לפני המפקד, ולנסות להתרחץ בבלוק של הפולניות, אך היא פוחדת. לכן, לבדי, אני מנצלת את ההזדמנות, מוקדם בבוקר, להתגנב לתוך הבלוק ששוהות בו אסירות פוליטיות, זונות, קומוניסטיות וסתם פושעות. אני דואגת להסתיר היטב את הקעקוע שלי, וכך, במשך כמה ימים, אני מצליחה להתרחץ. בוקר אחד, אחת הפולניות רואה את הקעקוע שעלי ושואלת: "את יהוד ייה?" מבלי
32
לענות, אני אוספת את מעט החפצים שלי ובורחת כל עוד נפשי בי לפני שאחטוף מכות. ויותר... א ינני חוזרת לשם. בימים הראשונים, למרות החיפושים המדוקדקים והקבועים, אני מצליחה לשמור על שלוש התמונות שהיו כה חשובות לי.
בעת אחת הסלקציות החודשיות, אליה יש להופיע עירומה לגמרי, אני מוסרת אותן לקאפו הונגר ייה. בהיותי ילידת אותה ארץ, אני פונה אליה בשפתינו המשותפת, ומבקשת ממנה לשמור אותן עד גמר הסלקציה. "הן חשובות לי מאד ", אני אומרת. "בסדר" , היא ענתה. לאחר הסלקציה, שאחריה רבות מאתנו מועברות למשרפות, אני מחפשת את הקאפו הזאת במשך שבוע ימים, אך היא עברה לבלוק אחר. כאשר אני פוגשת אותה, אני מבקשת ממנה להחזיר לי את התמונות. היא עונה לי שמעולם לא קיבלה תמונות ממני, ומוסיפה בציניות שגם לו הייתה מקבלת אותן, היא הייתה קורעת אותן. מדוע הרשעות המיותרת והאכזרית הזאת? אך מה יכולה אני לעשות? אבד הקשר היחיד שהיה לי עם העולם החיצון ועם קרוביי! הערב מלא סבל ומכאוב! אנו חוזרות מעבודה מפרכת, עייפות עד מוות, ובזה לא תמו צרותינו. כל דקה בחיינו מתוכננת ומחושבת. אין "זכאות" לטיפול רפואי, וחלילה שנגיד שאנו חולות, כי הרופאים הגרמנים עוברים בחדרים ורושמים את המסכנות ל"טרנספר". מֵּעֶׁבֶׁר לסלקציות, טרנספר זה, פירושו העברה למשרפות. לקראת החודש הרביעי אני מבינה שאני בהריון. מאחר שבכל מקרה לא היה לי מחזור עקב הברומיד ועקב הדיאטה המרעיבה,
33
לא גיליתי זאתקודם ל כן. לכולנו בטן נפוחה עקב הרעל הזה שמוסיפים לאוכל. אני נשמרת מלגלות את מצבי לגרמנים. כדי להסתיר את הריוני, אני קונה סינר סלובקי בעל קפלים מאסירה פלילית. סינר זה עולה לי כמה מנות לחם של ימים אחדים . במשך כל אותם הימים גיסתי עומדת על כך שאחלוק עמה את
לחמה למרות סירובי. היום אני מודעת לגודל מעשה החסד שהיה בצעד זה, לאור העובדה שהלחם היה מקור חיינו ומזוננו העיקרי. אני ממשיכה לעבוד כאילו כלום לא קרה, ובסלקציות השבועיות אני נעמדת בשורה האחרונה. למזלי אינני שמנה, לפחות לא יותר מדי. זה ממש נס שבסלקציות השבועי ות, בהן היינו חייבות להיות עירומות, מצבי איננו מתגלה. באשר למורל - אנו מנסות לשרוד. המקורות הבלתי נדלים של טבע האדם מאפשרים לו להסתגל למצבים קיצוניים, במידה שהבריאות והמורל מאפשרים זאת. אך כאן, צריך להחזיק מעמד, גם אם הבריאות אינה טובה, כי מטרתם של ה -SS היא לשבור אותנו כיחידים, לגרום שנהיה צייתנים, ללא אפשרות של מרי יחידני או קבוצתי. יתר על כן, הברומיד המוסף למזוננו מטמטם אותנו לגמרי. חלק מחברותינו למחנה מתנהגות בצורה מוזרה - התפרצויות כעס, התפרצויות ייאוש. חלקן משליכות עצמן על גדר התַיל המחושמלת כדי להיפט ר מהחיים האלה, שהם גרועים יותר משהייה ב כלא עם עבודת פרך. מטרתי העיקרית הינ ה לא להגיע למצבן. אני צעירה, אך מרגישה זקנה בשל הניסיון הייחודי והאכזר הזה. ובכל זאת, אני חשה בי אמונה; ויחד אִתה התקוו ה לנצח במאבק, אותו אנו
34
מנהלות נגד המוות. זו התמיכההיחידה שיש לנו כדי לצאת מכאן בחיים. המאמצים שעשיתי כדי לשמור על שפיות העניקו לי בטחון שאוכל להציל משהו משווי המשקל הרוחני שהיה לי מקודם. אמונתי הדתית תתמוך בי, גם במסגרת תנאי חיים המובילים לייאוש מוחלט ולרצון התאבדות, שהרי במציאות שלנו אנו מושלכות לשגרת חיים הרסנית של מכות רצח, עבודות פרך,
ובעיקר של תזונה מחושבת ומתוכננת על יד הגרמנים, כדי להכחיד אותנו לאט לאט. אני מקדישה את מעט כוח המחשבה שנותרה בי , כדי ללחום נואשות מדי יום ביומו נגד הייאוש ונגד הדיכאון הסובבים אותנו, בניסיון להכשיל, עד כמה שאפשר, את הרצון העקשני של אנשי ה-SS לשבור אותנו פיזית ונפשית. אני מנסה, ברגעים הבודדים שבהם מוחי צלול, להבין מה קורה לי ולאחרות, אך בעיקר לשמור על גיסתי, שמפאת גילה נוטה להתייאש. כעבור שבוע, אני מתח ילה להתפלל, ואומרת כל מה אני זוכרת בעל פה. אני מודה במחשבה לאבי, הרב שטרן, יהא זכרו ברוך, שלימד אותי בצעירותי כמה תפילות בעל פה, תוך שהוא מדגיש: "תמיד תתפללי מתוך סידור, אלא אם כן את נמצאת במצבים מיוחדים ללא סידור." ברוח זו, אני מבקשת לבר עם גיסתי, אם היא מסכימה להקריב מנת לחם כדי לקנות נרות לשבת, וזאת כדי לעורר אותנו כנגד ההסתגרות והסבילות, וכדי להחזיר מקצת שפיותנו הרוחנית. בהסכמתה, אני הולכת לקנות, או יותר נכון להחליף , מנת לחם כנגד נר, אשר לאחר שחתכנו אותו לשנים, היה לנו אור
35
לשבת. האסירות הלא יהודיות יכולות לקבל חבילות מבחוץ הכוללות קצת מכל דבר פרט ללחם. וכך השגתי נר זה - במשא ומתן כנגד פרוסה אחת של לחם, ולא כנגד שתיים, כפי שהאסירה דרשה. להדליק נרות של יום שישי בערב, הפך לבעל חשיבות עליונה עבורנו. דבר זה אפשר לנו לשמור על כבודנו העצמי, לקוות לעתיד, ולנטוע בנו שביב של תקווה לשוב ולראות את יקירינו. לשמור על הרצ ון לחיות, למרות התשישות הקיצונית, העינויים ובעיקר ההשפלות והחרפות שמונחתים עלינו, ניתן
לעשות רק כאשר חדורים אמונה בה'. אני מודה שזה קשה מאד, במיוחד כאשר רואים מסביבנו נשים מיואשות שהן רק עור ועצמות, גופות מהלכות המכונות "מוזלמניות", שאיבדו כל רצון לחיות ושקיצן קרוב. יש להניח שאנו נמצאות פיזית באותו מצב, למזלנו אין לנו ראי. בגיהינו ם הזה, מספר דברים קטנים מספיקים כדי לתת לנו רצון להתגבר. כדי למנוע נפילה טוטלית, אנו נתפסות בכל קרן אור של תקווה, כמו השמועה שלפיה הרוסים אינם רחוקים. דרך מחנה הגברים מגיעים אלינו החדשות וכן תאריכי המועדים היהודיים. אנו מתפללות לה' שישחרר אותנו לפני שיגיע סופנו. בוערת בי להבה, תקווה שהודות לזכות הוריי, יהא זכרם ברוך, נצא מזה בחיים, גיסתי ואנוכי. ודאי, כשהרעב מציק לי, בקושי יש לי כוח לחשוב. להבה קטנה זו רופפת לפעמים ואז גיסתי היא זו המרימה לי את המורל. מגיע יום שישי! עבודת השבוע נראית קשה פחות, כי אנו מצפות ליום זה בקוצר רוח. בקושי הרגשנו את הרעב שגדל עקב החוסר במנת הלחם, ש עליה ויתרנו עבור קניית הנר.
36
פרק שביעי באותו ערב שבת, אני חוצה את הנר לשניים. ישובות בתאים ( coyas ), גיסתי ואני מדליקות בחגיגיות, כל אחת חצי נר ומתפללות. אנחנו במצב רגשי כה קיצוני, עד שהדמעות ש זמן רב כל כך עיכבנו, פורצות ומסמאות אותנו, והבכי זולג כמו מתוך שני מעיינות, וזאת במשך זמן רב. אפילו לא חשבנו לאכול. אני נזכרת בזמירות השבת, בשירים שאבי היה שר בליל שבת ליד השולחן היפה, שאמי טרחה כה רבות לערוך אותו. כמה זה רחוק... הנרות כבר נאכלות למחציתן, ואנו אוכלות את חצי פרוסת הלחם ביראת שמים, ובסיוע המזון הרוחני אנו שוקעות בתרדמת אושר, למרות הבטן המקרקרת. אבוי! בבוקר שוב המסדר והשגרה, היציאה לעבודה. לאורך הדרך, לעבר מקום העבודה החדש שאליו ל וקחים אותנו ., אנו רואות בשוחות, זרוקים בערבוביה, צעיפים, ספרי תפילה, תפילין, ספרי תורה. ליבנו נצבט ממראה חפצי הקודש שבאמצעותם ניתן לדמיין ללא בעיה, כמה יהודים "נבחרו בסלקציה". הייתי מתקרבת כדי לקחת סידור תפילה, אך הרגשתי שזאת תהיה התאבדות, סכנת חיים. חוסר האונים שלנו מול אלימות זו מזעזעת אותנו. כמו שכתוב: "להיות ַאלים כלפי הזולת, לנצל את חולשתו, לרמוס בכל צורה שהיא את זכויותיו היסודיות, את צֶׁלֶׁם האנוש שבו, זה לפגוע גם בכבוד הקדוש ברוך הוא בעצמו, ביצירה שברא ויצר באהבה ואשר נחתמה בצלם דמות תבניתו". ("צאנה וראינה ", מתורגם לצרפתית על ידי מוריס שטרן).
37
ביום שרוצחים אלה שכחו את השיעו ר הזה נחתם גורלם... ואם ישנם כאלה שחיים עדיין, הרי זה בכוונה תחילה שיחיו בחשש ובפחד, מסתתרים ועוברים ממקום למקום עד שהצדק (של ציידי הנאצים) ישיג אותם. וכך מתנהלים החיים במחנה, רע יותר מטוב. אולם, שומעים על העברה למחנה אחר ונזהרים, כי כאן כאשר מדובר בהעברה הרי זה בדרך כלל לכבשנים. אך במקרה זה מסתבר, לבסוף, שאכן מדובר בהעברה למחנה אחר.
38
פרק שמיני המעבר הוא מבירקנאו לאושוויץ, מחנה הנמצא בקרבת מקום, מרחק של כעשר דקות הליכה. נראה ששם יש יותר היגיינה - כיורים, בלוקים נקיים יותר. הסלקציה קפדנית מאד, כי הם רוצים רק אנשים כשירים לעבודה, בריאים וללא אף פצעון על הגוף. איך ניתן להימנע מפצעים בזמן שלא קיימת ש ום היגיינה! גם זה מחושב. סלקציה זו מתבצעת בערב יום הכיפורים. יום הכיפורים, יום הצום שרוב האסירות צמות בו. גורלנו ייקבע, אם כן, באותו היום! אנו מועברות לחיטוי, אחרי זה למקלחת, ועירומות לגמרי ממתינות לבדיקה "הרפואית". רופא SS ,"יחליט אם כן או לא נוכל להתקבל ל"גן העדן דהיינו לאושוויץ. באיזה מצב רוח היינו, ואיזו שטיפת מוח עברנו עד שהגענו לכך שנקרא לאושוויץ "גן עדן"! אך שם נקי יותר ו דבר זה חשוב מא וד עבורנו. אנו מחכות במשך שעות ארוכות לבואו של הרופא, והדבר גורם לחרדה גוברת. חמש שעות עוברות, ולמרות ש"לבושנו" איננו מתאים לתפילה, גיסתי ואני אומרות את כל התפילות שאנו זוכרות בעל פה. באזני הדהדו קולות ה"כל נדרי" שאבי היה שר, וכן כל הזמירות האחרות שהיינו שרים באותו היום. אומרים ש"סייעת א דשמיא חייבת להיות מלווה במעשה אנוש, כדוגמת קריעת ים סוף וקפיצתו של נחשון". וכך סירבתי להכיר במצב ה עובדת ש בו נמצאתי. חשבתי בלבי שכל מה שעבר עלי באותה עת אינו אמיתי, ושכל מה שעשיתי ,
39
אושכל מה שקרה לי איננו חשוב . רק המאמץ לשרוד בכל מחיר סייע בידי להחזיק מעמד, כי ידעתי - אם אתעלף זה יהיה קצי. לכן, האמונה ב - "ה" והידיעה, שבה החזקתי בכוחותי י הדלים, הן שתמכו בי ולא רציתי להרפות מהן. גיסתי אינה אומרת לי דבר לגבי הריוני המתקדם, אך היא חושבת בוודאי על מצבי. וכך גם אני. אך יש בי אמונה... תורי מגיע. הייתי אז בחודש החמישי או השישי להריוני. הרופא מסתכל בי ושואל אם אינני בהריון. אני פותחת זוג עיניים גדולות ותמימות ועונה: "אני? לא!" "אז מדוע הבטן שלך נפוחה? את יודעת, אם את מצפה לילד, מגיעות לך מנות נוספות, את יכולה ללכת לחדר החולים כדי שיטפלו בך היטב." "אכן! הייתי רוצה, אך זה איננו המצב, וחבל", אני עונה לו. הוא מסתכל בי ואומר: "טוב, אם את אומרת לא, אז לא!" הוא בדק את גופי. לא היו לי פצעים על הגוף, ואז הוא אומר לי: "בסדר, את יכולה לעבור". אוף! יצאתי בנס, הכול עבר בשלום. רעדתי בכל גופי, אך למזלי נקלעתי לידי גבר רשלני. הוא פשוט רצה לסיים את עבודתו, כי אנחנו האחרונות לעבור את הבדיקה. ובכל זאת היה זה נס משמים, כי הוא ודאי חשד במשהו. אני בטוחה שנס זה נבע מ"זכות " - זכות הורי שהתפללו עבורנו ובזכות ה"מזל", אותו מזל שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו. גם גיסתי עברה את הבדיקה למרות גילה. מזל מיוחד זה הינו ללא שום חוקיות. מכל מקום, הזמן פו על לטובתנו או לרעתנו, כי לשרוד ששה חודשים למרות חוסר המזון, הדיזנטריה, עבודת הפרך והאלימות שהייתה מנת חלקנו
40
היום-יומית, זו היית ה מטלה פיזית בלתי אפשרית, זאת הייתה משימה חסרת-סיכוי. לו הייתי מגיעה ל"בית החולים", הייתי זוכה "לטיפול" מצד מנגלה יימח שמו וזכרו, אשר "טיפל" בנשים הרות, תוך שמירה - איזה לעג לרש - על כל כללי החיטוי (ַאסֶׁפסִיַה) במהלך הלידה, אם הצליחו להגיע עד לשם. הוא חתך את חבל הטבור , ביודעו כי חצי שעה מאוחר יותר גם האם וגם היילוד יישרפו בכבשנים. הוא לא רצה לאבד את המיומנות. ובמיוחד, הוא רצה לבצע ניסיונות על נשים הרות, על תאומים ועל מקרים מיוחדים. תחת פיקודו עבד קצין SS שחשףאת הנשים ההרות באמצעים ברבריים. איך יכלו אנשים אלו לחיות בשלום עם מצפונם? לשמוע אנשים אומרים שהאסירים הלכו לתאי הגזים כצאן לטבח, הוא כמעט ניבול פה. זה מקומַם וזה שקרי. אלה שנשלחו למחנות המוות סבלו , מצד אחד , מדיכוי אישיותם, ומצד שני , נאלצו לציית, כשהם מוקפים באופן תמידי באנשי SS , .המלווים בכלבים, ואשר בידיהם נשק המכוון אליהם בתנאים כאלה אי אפשר היה שלא לציית!
41
פרק תשיעי הנה, אנו מגיעות למחנה החדש, אושוויץ. אכן, אולמי השינה נראים נקיים יותר, קודרים פחות. יש מזרני קש על הדרגשים ( coyas ) וכמהכיורים בתוך הבלוק. מטר ת "היגיינה" זו היא "הומניטארית", כי נציגי הצלב האדום היו אמורים לבקר, כך נאמר, במחנה. למעשה מעולם לא ראינו אותם. גיסתי ואני מוצבות לפרק את כל החלקים השמישים מנעלי המובלים למחנה ההשמדה. לפחות אנו מוגנות בתוך אולם גדול ממזג האוויר הקר השורר בחוץ. העבודה מלכלכת אמנם, אך ניתן להתרחץ בערב. בבלוק שלנו, אני נמצאת עם שתי צרפתיות אשר אחת מהן, מרסֶׁלה, עובדת בבלוק התחמושת . אצבעה ש בידה הימנית נקטעה במכונה. זו בחורה חביבה אשר מוכנה תמיד לסייע. שם השנייה אידה, והיא עובדת אתנו. מרסלה עובדת ליד בחור בשם רוזנברג. מתברר שבחור זה היה מכר שלי מימי ילדותי: הוריו והוריי נפגשו לעתים קרובות בפריס. דודו, גם הוא הובא למחנה, מוצב במטבח. העבודה שם קלה יותר וכדאית, כי יש להם אוכל רב יותר מזה שאנו מקבלות. וכך, הוא שולח לנו, באמצעות מרסלה, קצת יותר מרק. זה מעשה די מסוכן, אך היא עושה זאת ברצון. לפעמים היא מביאה בצל או שום שאותם אנו מחליפות מיד תמורת לחם או מרגרינה. יום אחד, היא מביאה לי טבעת מתכת שהבחור יצר עבורי ובה חרוטים מספרי האישי ושמי הפרטי. זה היה מעשה גבורה - ליצור טבעת כזו ולהעביר אותה אלי י. לו היו מוצאים אותה על אחת משתינו, היה צפוי לנו העונש הגרוע ביותר. זוהי הפעם הראשונה שאני רואה את שמי רשום במקום כלשהו בעולם חסר אנושיות זה. הערכתי זאת מאוד.
42
ובו בזמן, אני הולכת ו משמינה, ותמיד נעמדת בשורה האחרונה בעת המסדר . וכאשר אני עוברת בשער היציאה לעבודה, אני משתדלת תמיד ללכת במרץ , כדי שלא ישימו לב אליי. למעשה, זה ו נס ממש שלא חשפו את מצבי.
43
פרק עשירי יום אחד, בעת שאנו חוזרות מהעבודה, עצרה קבוצת אסירים פולנים, אנשי מחתרת לא יהודיים, לא רחוק מאתנו. מאחר שאנשי ה-SS ,היו עסוקים בדיבורים ביניהםניצל אחד האסירים את ההזדמנות כדי להתקרב אלינו. הוא ניגש ישר אלי ודבר אלי בפולנית. אני עונה לו בגרמנית שאני צרפתייה. הוא שואל אותנו אם יש לנו די אוכל. אני, מתוך כבוד עצמי, עונה לו שכן. באותו רגע אני מקבלת בעיטה מגיסתי שאומרת לי להתגבר על גאוותי ולהגיד את האמת. אני מגלה לו את המצב האמתי ולמחרת, בזמן שאנשי ה -SS , גברים ונשים, מפלרטטים ביניהם בעוד שאנחנו עומדות בשורות, הוא מביא לי פרוסת לחם מרוחה ב ריבה אמתית. אני מתחלקת בה עם גיסתי ואוכלת אותה בדרך חזרה. למחרת, מאחר שהוא ראה שאנו שתיים, אנו זוכות כל אחת לפרוסה שלמה, וזאת במשך שבוע תמים. נתנו גם חלקי פרוסות לידידותינו אידה ומרסלה. האיש היה עורך דין שנעצר בגין דעותיו הפוליטיות, פולני, לא יהודי. יחס זה חימם לנו ממש את הלב ואת כל השאר... בהמשך אנו מועברות לעבודת אריזת חפצים, שהוחרמו מהמגיעים החדשים. גיסתי ואני מצליחות לשים בצד גרביים או תחתונים או גופיות אותם אנו מחליפות בנרות, בריבה או במרגרינה. הייתה בכך, בעצם החזרת חפצינו לרשותנו. האמת היא שמסוכן להעבירם למחנה, עונש מוות צפוי לנו אם ניתפס. אך הרעב הינו יועץ גרוע ולכן אנו מסתכנות. זה מאפשר לי גם לסייע לבת דודה, שמצאתי במחנה ואשר חיה כיום בקנדה, וכן גם לעוד כמה חברות. לדאבוני, "גן העדן" הזה לא נמשך זמן
44
רב, ואנו מוחזרות לעבודה בכבישים. זוהי עבודה מפרכת, מה עוד שרק לפני זמן קצר זכינו להשתחרר מעבודות בקור העז , וכבר חזרנו אליו. לקראת סוף השנה, ב-24 בדצמבר, אני מרגישה שאני עומדת ללדת. אני ניגשת למרפאה בערך בשעה 18:00 .בשובי מהעבודה
45
פרק אחד עשר במרפאה פעלה אישה יהוד ייה פולניה, רופאת נשים במקצועה, אשר נשלחה גם היא למחנה הריכוז, עוד בשנת 1942 . הודות למקצועה, היא נשארה בחיים. היאאדיבה מאד ומרגיעה אותי שהכול יעבור בשלום בעת הלידה. גיסתי נשארת לידי חלק מהלילה, דהיינו עד לארבע בבוקר, כי אז נערך המסדר. הלילה עובר עלי בכאבי תופת: התינוק גדול, ואני בעלת אגן צר. לאחר שתים עשרה שעות של המתנה , תוך התכווצויות חזקות, התינוק יוצא לאוויר העולם לקראת שש בבוקר בצרחות רמות מצדו ובצעקה רפה מצדי. זהו בן זכר השוקל ארבעה ק", בהם זכה על חשבון "עודפי" משקלי. אני מוציאה אנחת רווחה ומודה לא-ל על ההקלה הפיזית. אך בזאת לא נגמרו הצרות, כי כאבים אלו, ככל שהיו חזקים, הם כאין וכאפס לקראת מה שממתין לי. הגינקולוגית אומרת לי בקול אימהי: "שמעי, הקשיבי היטב. איך שלא תסתכלי על כך, הבן שלך לא יחיה אנשי ה-SS לא יתנו לו לחיות, פרט לזמן של "ניסיונות" שהם יבצעו בו, ואת עצמך, אין לך במה לה יניק אותו. כל מה שתרוויחי הוא לעבור למשרפות יחד אתו לאחר סדרת "ניסויים" שתעברו שניכם. האמיני לי, אני יודעת על מה אני מדברת. לדאבוני, היו אחרות לפנייך והן אינן נמצאות כאן כדי להעיד. את צעירה, רק בת עשרים שנה, ובעזרת ה' יהיו לך עוד ילדים, אם תצאי מכאן בחיים. י יתכן שיתנו לך לחיות , ואני מאחלת לך זאת מכל הלב ואעשה כל שביכולתי לסייע לך בכך גם אם יכולת זו מוגבלת מא וד. לכן תחשבי...". אין לי הרבה זמן לחשוב, היא צריכה לטפל בי.
46
הייתי קרועה, והיא חייבת לתפור אותי, בבשר החי, בחוסר חומרי הרדמה. אני חושבת ששעתי האחרונה הגיעה ומתפללת כדי לשכוח את ייסוריי. וכך, מבלי להיות מודעת למצב, מותשת מלילה ללא שינה, סחוטה מייסורים, אינני עונה לה , ורק מזיזה את הראש לאות הסכמה. האמת היא שאנ י שומעת את קולה מתוך ערפול חושים. אני יכולה בקושי להשמיע מילת תודה לפני שאני שוקעת בתרדמה עמוקה למשך שעתיים, דבר המאפשר לי לאגור קצת כוחות. כאשר אני מתעוררת אני מודה לה שוב על מסירות הנפש שלה, מסירות שלא היינו מורגלות לה מצד האסירות השומרות עלינו (הקאפו). למזלי הייתי המומה מעייפות, אחרת איך יכולתי, בשאט נפש כזה, להחליט על גורלו של בני! היום אני יודעת, בביטחון מוחלט, שהוא לא היה שורד. אך א יני מאחלת לאיש לעמוד בפני דילמה כזאת. התפרים בבשר החי ללא הרדמה גורמים לי סבל רב, אך אין דבר שיוכל להקל עלי, ועם כל זאת, לחיי ורודות. אני מתחננת בפני הרופאה שתראה לי את התינוק, תינוק יפהפה במשקל ארבעה ק"ג. היא מסרבת. הפניתי את מבטי , כי דמעות מרות מסממות אותי. גיסתי, שוב לצדי, מנגבת לי את העיניים. יש לי מזל למרות אסוני, כי המסדר של 25 ,בדצמברהוא יום חג ל-SS , מתקיים רק בשעה 10:00 במקום בשעה 4:00 כרגיל. איחור זה מאפשר לי להיות כמעט בכושר כאשר אשת ה-SS נכנסת למרפאה בשעה10:00 . "?היא ניגשת אלי ושואלת את הגינקולוגית "מה קורה כאן
47
"למעשה לא כלום. זו אישה שזה עתה ילדה. התינוק מת, אך היא בריאה ותוכל לשוב במהרה לעבודה. ראי, היא רעננה לגמרי, לחייה אדומות...." אשת ה -SS מסתכלתבי ואחר כך בתינוק ועונה: "טוב, את התינוק שימי בכוהל עבור הניסויים, ואילו האם, היא תוכל לשוב בקרוב לעבודה." באימה אני חושבת שאילו ילדתי ביום אחר, הייתי עוברת לבלוק של הניסויים, ומשם - ישירות למשרפות עם ילדי. לאחר צאתה של אשת ה-SS :אני מעיפה מבט לעבר התינוק לבי נצבט בקרבי, זה נגמר. נתנו לו זריקה בראש והוא שוכב על השולחן. איך הגעתי עד הלום? אינני יכולה להוציא הגה מפי. הבכי חונק אותי. מה לעשות? כלום, רק לסבול ולא לעשות דבר. המיילד ת אומרת לי: "תראי, הכול יסתדר, שמעתי אותך מתפללת, וזה מה שיציל אותך. עוד יהיו לך הרבה ילדים."
48
פרק שנים עשר קל להגיד! במרפאה היה לי זמן לחשוב. הכול עבר כה מהר, עד שלא ניתן היה להאמין למה שקורה לי. ברגע זה איבדתי את שיווי משקלי, הייתי מיואשת לגמרי: ללדת ילד ולאבד אותו כל כך מהר, ובאלו תנאים! היה לי רגע של התמרדות: "איך הא -ל מאפשר לדבר שכזה לקרות? אין זה צודק." ואז נרדמתי, ובחלומי ראיתי את הור יי. ואבי אמר לי: "גיטלה (כך היה נוהג לקרוא לי), חזרי אלינו מהר , כי אנו זקוקים לך, אמא חולה , ורק את בנוכחותך יכולה לעזור לנו ". חלומי היה כה מוחשי עד שבהתעוררי היה נדמה לי שאבי נמצא לידי. אך המציאות המרה הינה אחרת. מה לעשות? אני קוברת את ייאוש י בתוכי ומגיבה בצורה חיובית יותר. לא, אני אומרת לעצמי, לא אתן שהם יהרסו אותי. אמנם הרגו את בני אך אותי לא ישברו. התגברתי, אמנם בקושי, על רגשותי י ועל רגשנותי, כדי לא לטבוע. התאוששתי כמיטב יכולתי תוך מחשבה על משפחתי ועל החלום המוזר שהיה לי. אני נשארת במרפאה עוד כמה ימים, אך הגינקולוגית באה אליי ומייעצת לי לא להתעכב עוד אם אינני רוצה להיות חלק בסלקציה הבאה. יצאתי משם ארבעה ימים אחרי הלידה. בליל כפור אחד מוציאים אותנו , כדי לחזות בתליית ה של יהודיה מפולין לצורכי הרתעה. היא העבירה מידע אל מחוץ למחנה, בסיועו של SS אחד, וסייעהבכך לכמה אסירים לברוח, אסירים שנתפסו לדאבונם. היא גורשה למחנות עוד ב-1940 , ורק בנס נשארה בחיים עד כה. בהיותה במקום טוב יחסית, הייתה מסוגלת לסייע לאסירות אחרות. היא היית ה חברה במחתרת. אחד ממנהיגי ה-SS , נדמה לי שמדובר במנגלה, יימח שמו,
49
התקרב אליה ודרש שתודה במעשיה. התשובה היחידה שהוא קיבל ממנה הייתה יריקה בפרצוף. איזה כוח רצון, איזה אומץ! אישה יפהפייה שידעה, בלאו הכי, מה מצפה לה. איש ה-SS סטר לה וצווה שיתלו אותה תכף ומיד. הצלחתי למקם עצמי בשורה האחרונה וכך יכולתי להשפיל את עיניי ולבכות. לאחר לידה כה מזעזעת נהייתי הרבה יותר פגיעה. בימים מסוימים היינו מיואשות לגמרי. נחוץ היה אומץ רב יותר כדי להישאר בחיים מאשר לוותר ולמות. חלק מחברותינו זרקו עצמן, מרוב ייאו ש, על גדר התַיל המחושמל ת והתאבדו. התקווה, אמנם קלושה, מגיעה מהדי ההפצצות אנו שומעות במרחקים. התקרבות הרוסים גם היא מדאיגה אותנו. דאגנו: מה יהיה לפני הגעתם, בזמן הגעתם ואחרי הגעתם? האם בכלל יהיה אחרי? רק אסירים בעלי עקרונות דתיים, חזקים ומוסריים, יכלו לשרוד לאחר כל הזוועות האלו. האמונה נתנה כוח להתגבר על הייסורים. גיסתי ואני היינו בין אלו שהאמינו. אך, אסור היה שמצב זה יימשך יותר מדי , כי הכוחות והרצון לחיות בתופת שכזאת היו מוגבלים ופחדנו לעבור את סף הסבל.
50
פרק שלשה עשר ב-18 בינואר, דהיינו : כשלושה שבועות לאחר הלידה, אנו נאלצות להסתדר בחצר במהירות, לפני הגעת הרוסים, כדי לעבור למחנות מרוחקים יותר מהחזית. המפלה והתמוטטות המשטר הנאצי זירזו את התהליך. רק אנשי מילואים זקנים מכוחות ה -SS שומרים עלינו, הצעירים נשלחו כולם לחזית הרוסית. צעדות אלה, שלעתים קרובות נקבעו על פי יוזמות מקומיות, מתבצעות בהתאם להתקדמות כוחות הברית. רק החולים שלא היו מסוגלים ללכת הושארו בבתי החולים, ללא תרופות, ללא אספקה וללא חימום. אני אומרת לגיסתי שבכוונתי ללכת לאחד מבלוקי האספקה כדי להצטייד בצידה לדרך, כי לא קיבלנו דבר, ומי יודע כמה זמן נצטרך לצעוד. בהסכמתה אני ניגשת לאחד הצריפים הנטושים שם, ובנס, אני מוצאת שק אבקת סוכר . אני ממהרת להטמין אותו בתוך מטלית מלוכלכת, שאני מוצאת בקרבת מקום. אני סוגרת אוצר יקר זה בזהירות. מאחר שאני שומעת את אנשי ה- SS ואתכלביהם מתקרבים, אני עוזבת במ הירות את הצריף ושבה להצטרף לקבוצתי. אך כאן, הפתעה! קבוצתי נעלמה! כולן הלכו. גיסתי וכן חברות יי. אנשי ה -SS מחפשיםאחר אסירות בכל מקום בעזרת כלביהם, ש כן יתכן שהן מסתתרות בתוך הבלוקים. עתה אני לבדי. גם אני רוצה להתחבא, אך הם מחפשים בכל מקום ויורים על כל מה שזז . בהמשך, שמעתי שאחד מבני הדודים שלי הצליח להתחבא בסיוע של פולנים לא אנטישמים.
51
זה היה מסוכן מאוד. תודה לא -ל, המזל שיחק לו והוא שוחרר בינואר, עוד לפני צעדת המוות האיומה הזאת. אך עזבה שדרת המסע את המחנה, אני רואה בתעלות, משני צדי הכביש, גופות של האסירות שקדמו לנו. חיילי המילואים המלווים אותנו לבושים במעילים ארוכים, חובשים כובעי צ'פקה מפרווה וכיסויים שכיסו להם את האוזניים מפני הקור, כפפות צמר לידיהם, והם מכוונים את נשקיהם אלינו. הם קיבלו הוראה לירות בכל אחד שמפסיק ללכת, או המ אט את קצב ההליכה. זו הסיבה לכך שמספר הגופות לצדי הכבישים הוא רב כל כך. אחד החיילים, שהיה הונגרי, אומר לי בשפתו: "שלא תעזי לעצור, אחרת אהיה חייב להרוג אותך. אלו ההוראות שקיבלתי, ואם לא אבצע אותן, אני זה שאיהר ג. זה יהיה חבל עבור שנינו." זמן כה קצר לאחר הלידה היה לי קשה מאוד ללכת, אך אני מתקדמת, ומזמן לזמן מלקקת את הסוכר, אותו אני אוחזת בחזקה בידי. אני נותנת ממנו גם לשכנתי . ליקוק זה ה וא שמחזיק אותנו במקצת, כי אין לנו דבר אחר לאכול. אנו מוצצות שלג שאנו אוספות תוך כדי הליכה. כבר בשעות הראשונות של הצעדה נשמעות יריות מסוף שדרת המסע. סחוטות, ללא נעליים מתאימות, לבושות בקושי, מורעבות, הרבה מהחברות מתמוטטות ומקבלות כדור בעורף. חייבים להמשיך לצעוד, לצעוד! מאחורינו, נשמעים הדי ההפצצות הרוסיות, קרובות יותר ויותר, סיבה נוספת להצעיד אותנו מהר יותר. הלכנו כך ללא הפוגה עד לראוונסברוק ( Ravensbrück ,) במשך שלושה ימים ושני לילות, דהיינו: עד ל-20 ,בינוארושם שכנתי מתמוטטת, אף על פי שתמכתי בה. ירו בה בו במקום, ולי לא
52
נותרו עוד דמעות כדי לבכות. המשכנו, במחשבה ש צרותינו הסתיימו, אך זו הייתה טעות.
במחנה זה לא היה מקום, והעלו אותנו על קרונות רכבת פתוחים המיועדים להובלת פחם. נסענו כך כל הלילה בלי כיסוי של ברזנט אפילו, שיגן עלינו מפני הקור העז. הגענו לנוישטאדט ( Neuschtadt .), גרמניה, באפיסת כוחות ומלוכלכות לגמרי מעתה אני בודדה . גיסתי וחברותי פוזרו לכל עבר, כל אחת במקום אחר. היא חסרה לי וברור לי שגם אני חסרה לה. יחדיו היה קל יותר לשמור על המורל. למעשה, לא ראיתי עוד את גיסתי. היא לא שבה. סופר לי שנראתה במחנה ברגן-בלזן, שם כנראה נפטרה. יהא זכרה ברוך, אמן.
53
פרק ארבעה עשר בנוישטאדט החלו עבורנו חיי גיהינום במלוא מובן המילה. לעומתו, אושוויץ היה כמעט גן -עדן. נשארנו שם כארבעה חודשים! ארבעת החודשים הקשים ביותר בחיי. אמנם לא היו שם משרפות, אך אנשי ה-SS לא נזקקו להן. אנשים מתו בכל מקרה, לאט לאט. ישנו על הרצפה ממש, באולמות שינה ריקים לגמרי מציוד, ללא מזרנים, ללא מים ומעט מאד מזון, היות ולא הייתה עבודה. העבודה היא הסיבה העיקרית שבגללה נתנו לנו אוכל. אבל עתה, בקושי נתנו לנו מדי בוקר, קצת מים חמים, שקראו לה ם "קפה", ובצהרים "מרק" עשוי ממים וכמה קליפות של לפת שווֶׁדית. בגלל הזוהמה הגדולה היינו מלאות כינים , ועיסוקנו העיקרי היה לחפש ולהרוג את הכינים זו אצל זו כי לא הייתה לנו שום אפשרות להתרחץ. לדעתי, הם החזיקו בנו כבני ערובה, ככופר נפש או כאמצעי לטהר את שמם בעיני בנות הברית. היינו חסרות אונים. יום אחד, כאשר הקאפו היהודיי ה התרחקה קצת מסיר המרק, נתקפתי שיגעון מחמת הרעב (מצב רוחי היה בשפל המדרגה), ורציתי לקחת מנה נוספת. ברגע שהיא ראתה אותי, היא היכתה אותי באלה מכות רצ ח בכל חלקי גופי, בהיסטריה מוחלטת. עצמת המכות שקיבלתי זעזעה אותי והשיבה לי את שפיות דעתי למרות הכאבים הנוראים שהרגשתי בכל גופי. במשך כמה ימים לא יכולתי לזוז. מעולם לא חזרתי על מעשה כזה. העובדה ששרדנו את ארבעת החודשים האלה ניתנת להסבר רק כנס שהתרחש בכל רגע ו רגע. לו ידעתי מראש מה שצופה לי העתיד, הייתי נשארת באושוויץ, על אף הסכנה הוודאית שאנשי
54
ה-SS ימצאו אותי ויחסלוני. כל דבר היה עדיףעל פני המצב שאליו נקלענו. הפכנו לסמרטוטים, בקושי יכולנו להיחשב חיים. אבל הנס האמתי הגיע סוף סוף. בוקר אחד, אנשי SS והקאפו נעלמו. כולם ברחו במהלך הלילה והשאירו אותנו במקום. לּו היה להם הזמן לכך, היו הורגים אותנו . אך הרוסים הגיעו באופן פתאומי לעיר הסמוכה. לא יכולנו להאמין לדבר. הסתובבתי המומה במשך מספר שעות. לפתע פתאום, שבו אליי כוחות מעטים ומעט צלילות דעת. ראיתי ביתן בקצה המחנה, ולפניו הסתודדו הרבה מהאסירים. זה היה בלוק האספקה. רציתי גם אני להיכנס לשם, אך בשל מצבי זה, של חולשה קיצונית, מעדתי. הופלתי ארצה מחמת ההסתערות. אין מילים לתאר את המחזה - שלדים מהלכים המסתערים בתקווה למצוא מעט אוכל, מורעב ים מאז הגעתם למחנה. כולם דרכו עלי מבלי לחוש אפילו בכך . אספסוף פראי דרס אותי ללא רחמים, ולא נמצא אפילו אחד שמוכן היה לסייע לי לקום. מתוך אינסטינקט הגנתי על ראשי, כי לא רציתי למות בפנים מעוותות. התחלתי להיחנק, ללא יכולת לקום, או לדבר, ובו ודאי שלא לצעוק . קראתי "שמע ישראל", כי חשבתי ששעתי האחרונה הגיעה. לפתע ראיתי שולי מכנסיים לפנ יי, החזקתי בהם במעט הכוחות שעוד היו לי. מכנסיים אלו רצו מהר מא וד. בעליהם ניסה להחזיקם בשתי ידיו, ולהבין מדוע הם מחליקים. התפללתי לה' שיית ן בי את הכוח לקום. סוף סוף הצלחתי , וגם אני התחלתי לרוץ. כל מה שנשאר בבלוק זה היו קופסאות ממרח. שום דבר אחר - לא לחם, לא סוכר, לא ריבה. הגרמנים
55
לקחו הכ ול אתם. לקחתי כמה מהקופסאות האלה . הכמות שהייתה שם היית ה גדולה מאוד.
פרק חמשה עשר בשובי מהבקתה עם אוצרי, אני פוגשת בנערה שראיתי אותה קודם לכן בבירקנאו וגם בליאון. שמה הפרטי היה מרים. היא הייתה באותה תקופה בת 17 שנהואני בת 21 שנה. נערה מבית טוב . היא נשלחה יחד עם אביה למחנות המוות. האם לא נשלחה למחנה יחד אתם. אני מציעה לה שתישאר אתי עד שנישַלח חזרה הביתה על ידי הרוסים. היא מסכימה. אנו מתמקמות באחד הבלוקים של קסרקטין החיילים, כי שם היו מיטות ואני מציעה לה לאכול ופותחת את אחת הקופסאות. אך בהיותה מורעבת, היא רוצה להתנפל על האוכל ולגמור הכול בפעם אחת. אני מתנגדת לכך בכל תוקף, ומסבירה לה שזו הדרך הטובה ביותר לקבל דיזנטריה ולמות , כמו הרבה אחר ים קודם לכן. יהיה זה חבל - כל כך קרוב למטרה, ולמות מחוסר כוח רצון. גם אני רעבה מאוד וגם תשושה לגמרי, נגיעה קטנה בכתפי - והייתי מתמוטטת. גם כאן אני רואה נס. כי כוח הרצון שהוחדר בי על ידי הוריי נותן לי את האומץ להתגבר על הפיתוי לבלוע הכול בפעם אחת. אך מרים אינה רוצה לשמוע דבר, ואני נאלצת לאיים עליה שאשאיר אותה לבד ה, כי לא ארצה לסחוב אתי גופה. עלי גם לצעוק עליה , כדי שתסכים לאכול רק כפית מדי שעה, כי בלי לחם, יהיה זה איבוד לדעת לאכול יותר מזה. בהיותנו בצום זמן רב כל כך, גופנו לא היה מסוגל לעכל תוספת כה גדולה של שומנים.
56
בתחילת חודש מאי המחנה שוחרר על ידי הרוסים, וק יבלנו חדשות אלו בהתפרצות שמחה. אולם, לא ראינו אפילו רוסי אחד באותו יום, גם מזון לא ראינו. יום יומיים עברו מבלי שראינו איש. בוקר אחד מגיע קצין רוסי רכוב על סוס. הוא יורד מסוסו ומתקרב לעבר הבלוק שלנו. הוא נכנס ומבקש ממרים להביא לו כוס מים. מרים מתכוננת להיענות לו, אני מבקשת ממנה לא לזוז. אם הוא רוצה מים שייקח בעצמו, המים נמצא כאן לפניו. בזמן הו ויכוח בינינו הוא מתקרב בצורה מאיימת לעברי. אני קמה בקפיצה, מראה לו את המספר המקועקע על זרועי ואומרת לו בג רמנית: "האם אינך חושב שסבלנו די, אנו היהודים....?" דמעות זולגות לי על הפנים. אני קרובה להתמוטטות עצבים. הוא הבין קצת גרמנית. הוא פותח זוג עיניים, מסתכל על המספר ואומר לי: "אהה, את יהודיה, אסירה שנשלחה למחנה! חשבתי אותך לגרמנייה או לפולנייה לא יהוד ייה, את ד ומה להן; אלו - אגיע אליהן ואהרוג אותן; אחרי שראיתי את מה שהן עשו ו את הזוועות שבצעו במחנות אחרים!" ואז הוא יצא. אוף! יצאתי מזה בשלום, תודה לא-ל. בכל סכנה, כשאני קרובה למוות, הא -ל היה בעזרי . אך הייתי כל כך קרובה לייאוש, שלעתים קרובות חשבתי: מדוע כל זאת?
57
פרק ששה עשר אחרי המקרה הזה, התחלתי לפח וד. אנו לובשות את מדי החיילים. זה הדבר היחיד שמצאנו כדי להתכסות בו. אנו מצטיידות ברובים כדי להגן על עצמנו, או לפחות לעשות רושם, כי לא מרים ולא אני יודעות כיצד להשתמש בהם. וכך אנו הולכות לתוך העיר נוישטאדט, כש שבועה בלב ותינו - להרוג את ה"בוש" ( Boche - מילת גנאי צרפתית לגרמני י.א.) הראשון שנפגוש. אנו מתקדמות לעבר הווילות, כי זו היית ה עיירת קיט. כל הבתים עזובים... כולם ברחו... אנו מתמקמות באחת מהן כדי לעבור את הלילה. אך אי אפשר להירדם על המזרונים הטובים שעל המיטות , אנו נשכבות פשוט על הרצפה. כך היינו מורגלות לישון. אנו מתעוררות עם הנץ החמה, מתוך הרגל, וממשיכות לסקור את הווילות בתקווה למצוא מישהו. מצוידות ברובינו, אנו מוצאות משפחה: אנשים מבוגרים, שהצטופפו בפינת חדר, ולמרות השבועה שנשבענו, אנו לא מסוגלות להרוג אותם. בקושי אנו מצליחות להבהיל אותם בצעקותינו: "גרמנים מלוכלכים, הרגתם את משפחותינו, את ילדינו, ועתה, אנו נהרוג אתכם." זה מספיק כדי להשקיט במעט את תסכולינו, ויש לנו הרגשה כאילו התנקמנו במקצת. אנו יוצאות במהירות, די לנו לעת עתה. מאחר שלא היה לנו מה לעשות במקום זה, אנו יוצאות לדרך, בתקווה לפגוש אמריקאים, אשר יחזירו אותנו הביתה. לפני כן מילאנו מריצה בכמה שמיכות ובכמה מגבות - אולי נוכל להחליף אותן תמורת קצת לחם, כי לא היה לנו לחם.
58
אנו צועדות בלב שמח, במחשבה שבקרוב נהיה בבית. לאחר כשעת הליכה, אנו פוגשות מישהו שאומר לנו שבקרבת מקום ישנם חיילים אמריקאים שב וודאי יטפלו בהחזרתנו הביתה. ואכן, כחצי שעה מאוחר יותר אנו מוצאות אותם. הם מבטיחים לנו חזרה הביתה בהקדם, חזרה במטוס. סוף סוף נותנים לנו אוכל! לחם! את טעם הלחם הזה, לא אשכח לעולם. שום מעדן, העדין ביותר, הטעים ביותר, אינו מגיע לטעם הנפלא שהיה לנו בחיך באותה עת. נותנים לנו בגדים מתאימים. ואז מחכים. יום, יומיים. שום זכר למטוס. לבסוף, מתוך חוסר סבלנות, כל הקבוצה מבקשת לשוב הביתה בכל דרך שהיא! האמריקאים מצ יעים לנו משאית פתוחה עליה יעמיסו ספסלים כדי שנוכל לשבת ויביאו אותנו לגבול הבלגי. לאחר כשעה של נסיעה, אנו פוגשים רוסים שעוצרים אותנו. הם קיבלו הוראה לא לתת לאיש לעבור. עם הרבה קשיים ואחרי ויכוחים לוהטים, הם מרשים לנו להמשיך בדרכנו. האמריקאי מסביר לנו שהם קיבלו הוראה להעביר את הניצולים לרוסים, אשר היו ממונים על החזרתם לבתיהם. מאוחר יותר נודע לנו לתדהמתנו שהרוסים העבירו את הניצולים למחנות עבודה בסיביר... זהו נס נוסף! עוד יום המתנה , והיינו מוצאים עצמנו שוב בכלא! חצינו את בלגיה, אחר כך את צפון צרפת, ושם עלינו על רכבת לפריס, רכבת אמתית מחולקת לתאים, ולא קרון לבהמות נעול בחותמת עופרת.
59
פרק שבעה עשר פריס...פריס...פריס! החופש! מי יודע מה משמעות המילה הזאת... רק אלה שהחופש נגזל מהם יכולים להעריך אותו במלוא מובנו. להיות חופשי, להיות רשאי לחשוב, להתלבש, להתהלך הלוך ושוב בחופשיות. לא לסבול עוד ולא לראות סבל. פריס, תחנת הרכבת, ההמון. כמה אנשים מחכים ביציאה, מנפנפים בתמונה של יקיריהם, שואלים אותנו אם ראינו אותם במחנה... מסכנים, מלאי אשליות... מי יכול היה להכיר על פי תמונות אלה את האסירות גלוחות הראש, שלדי ה אדם, המורעבות, וללא שם, שאינן אלא מספר. אך זאת לא יכולנו לספר להם, והסתפקנו באמירה שלא ראינו אותן, אך ש בו ודאי יחזרו בקרוב. מכל מקום, לא היו מאמינים לנו, לו הסברנו להם את העובדות. רכב חיכה לנו כדי להביאנו למקום האיסוף במלון לוטסיה ( Lutétia ), אשר ערך הכנסת אורחים נדיבה לכל הניצולים. עד היום אנו מודים להם על כך. אף על פי שהייתי חסרת סבלנות לחלוטין ורציתי למצוא את משפחתי, הייתי חייבת לנהוג על פי נוהל שנקבע, כדי לקבל בח זרה את הזהות שהגרמנים גנבו ממני. המלון העמיד לרשותנו חדרים יפהפיים ומסעדה שהגישו בה כל מה שלא ראינו מאז כליאתנו. אחרי שהתקלחנו, רצתה מרים לקחת את ה מגבות ודברים קטנים ( babioles .) של המלון, כפי שהיינו רגילות לעשות במחנה
60
אמרתי לה: "מרים, כעת , שהקב"ה החזיר לנו את חירותנ ו, אנו חייבות לשוב ולנהוג כאנשי תרבות. מעתה, אנו נתנהג כנשים יהודיות, זאת אומרת, לא ניקח דבר אשר לא שייך לנו, ולא נאכל אלא דברים המותרים לנו על פי תורתנו, דהיינו אוכל כשר". בהיותה גם היא צאצא למשפחה אדוקה, היא הסכימה לכך בכל לבה. ובכן, ירדנו למסעדה, שם היה שולחן ענקי, ערוך עם כל מיני מטעמים, מתאבנים שונים , שאפילו לא זכרנו את דבר קיומם, ועל שולחן אחר היו כל מיני פירות לרשותנו. אכלנו מהם במתינות, ומרים העירה לי: "זהירות, הישמרי!" ראיתי שהשיעו ר נקלט... השיבה לחיים נורמאליים לא ה ייתה כה פשוטה! נאלצנו לעבור כמה הליכים. באותו מלון ששהינו בו היו מוצבים שולחנות ששימשו כמשרדים . שם החזירו לנו את זהותנו האבודה. למרות אי הסבלנות הגוברת, נאלצנו לעבור את ההליכים האלה. היינו מאושרות לקבל חזרה את זהותנו. אך לא היינו יחידות, והיו תורים בכל מקום. בינתיים, קיבלנו כרטיס למטרו וסכום כסף של 50 פרנק (של אותה תקופה). חזרנו לחדרנו. כיסיתי את ראשי במטפחת שהבאתי מנוישטדט, כי סירבתי להופיע בפני אבי בגילוי ראש. הייתי בטוחה שאמצא את הוריי. דירתנו הופקעה, ולא ידעתי היכן לחפשם. לכן הלכתי לבית הכנסת של רחוב קַדֶׁה ( rue Cadet ) שם כיהןאבי כרב לפני המלחמה. בירידה לתחנת המטרו, התפלא הכרטיסן (טרם היו מכונות אוטומטיות), בשל צבע הכרטיס שהיה מיועד במיוחד לניצולים, שאל מהיכן הגענו. "ממחנה אושוויץ" עניתי לו.
61
הוא ענה בתדהמה: "אה! אתן לא נראות רע כל כך בהתחשב בכך שאתן מאלו שגורשו למחנות, ודאי לא היה כל כך קשה שם". מאחר שבאותו רגע הגיע המטרו, נאלצתי לוות ר על התענוג לזרוק לו בפרצוף את יתרת התפוח שאכלתי, כי מרים ואני שקלנו בקושי שלושים ק"ג כל אחת מאתנו. הגענו לרחוב קַדֶׁה, ואני הולכת ישר לשוערת ( concierge ) של בית הכנסת ושואלת אותה אם היא מכירה את הרב שטרן והיכן אוכל למצוא אותו. היא עונה לי: "אני לא מכירה שום אדון שטרן ושום רב בשם זה". בשומעי זאת, התעלפתי, כה בטוחה הייתי שאמצא אותם! זה היה יותר משיכולתי לסבול. עצבַיי בגדו בי. היא עוררה אותי באמצעות אלכוהול , ולבסוף הסבירה לי: "אין לך מה לדאוג, גברתי הקטנה, אני נמצאת כאן רק מאתמול..." אני נושמת לרווחה ותקוותי שבה אלי. זה מה שהיא הייתה צריכה להגיד מלכתחילה! אני פונה לעבר מועדון היהלומנים הנמצא באותו רחוב. אני ניגשת לאדם הראשון שאני רואה, גבר שנראה לי יהודי ושואלת: "האם אתה מכיר את הרב שטרן? האם ידוע לך היכן הוא מתגורר? ורעייתו?" "ודאי שאני מכיר אותו" , ענה לי , "אני מכיר אפילו את כתובתו, כמו כן , אני מכיר את אשתו, את בתו ואת משפחתו. האם אינך בתו שגורשה למחנות? אה! זוהי ידיעה משמחת! אם תמתיני רבע שעה, אביא אותך אישית אליו. כמה ישמחו הורייך לראות אותך שוב!" ניצלתי את המפגש המאושר כדי לדרוש בשלומם של כל בני משפחתי. תודה לא -ל! הם כולם בחיים. ידעתי! הייתי בטוחה! משהו בי אמר לי שאמצא אותם שוב. אני אומרת לו: "אינני רוצה להפריע לך, תן לי את כתובתם ואסתדר
62
בעצמי". "בשום פנים ואופן לא, יש לי עניי ן עסקי לסדר כאן בעוד רבע שעה, אך לנוכח חוסר הסבלנות שלך, אביא אותך לשם מבלי לחכות. אך תבטיחי לי דבר אחד: לעולם אל תשכחי שאני האדם הראשון שבישר לך בשורות טובות על הורייך". והוא הביא אותנו לרחוב "פובורג סנט דְני ", שם גרו הור יי, ליד תחנת הרכבת צפון, המקום שהגענו אליו כמה שעות מוקדם יותר. בהגיענו לקצה הרחוב, אני רואה מרחוק את גיסי, בעלה של אחותי. הם הסתתרו במהלך המלחמה בשוויץ, הם שהו גם כן במחנה, אך , למזלם, כמובן לא מאותו סוג שאנו היינו בו , למזלם. האיש שליווה אותנו, בראות ו שאנו בידיים נאמנות, אמר לנו: "טוב, עכשיו שמצאתן אחד מבני משפחתכן, אני עוזב אתכן לשמחתכן, אך אל תשכחו אותי." מעולם לא שכחתי את האיש ההוא, פרט לשמו... גיסי ליווה אותנו עד לבית הורי והשאיר אותנו לפני הדלת. ביקשתי ממרים לעלות אתי להוריי. רציתי שתישא ר אתנו כ מה שבועות לפני שתיסע לליאון שם חשבה למצוא את אמה. הצעתי לה לצלצל אצל הוריי ולהגיד להם שיש לה חדשות ממני, כדי למנוע מהוריי הלם חזק מדי בפגישה פתאומית זו. היא הסכימה, וצלצלה.... דקות המתנה ארוכות כאורך הגלות....
63
פרק שמונה עשר הדלת נפתחת, מרים נכנסת ומשאירה את הדלת פתוחה למחצה. בשומעי את קולם של הוריי, לא יכולתי להתאפק עוד ופרצתי פנימה. אין מילים לתאר את ההתרגשות של אותו רגע. אמי חבקה אותי בידיה עד כדי חנק, ואבי עשה כמוה באומרו: "גיטלה, ידעתי שאת, את תסתדרי ותחזרי אלינו!" כל המוסיף גורע. לא יכולתי לדבר מבלי להיכנס מיד לתוך כל מיני הסברים ופרטים שנראו פתאום כבלתי הולמים. אני משערת שאפילו לא היו מאמינים לי. הדאגות גרמו לאמי להיראות זקנה יותר. היא מספרת לי שהלכה לעתים קרובות לתחנת רכבת צפון עם תמונתי, כפי שראינו שם את האנשים כאשר הגענו. ואז, הגיע תורה של אחותי. הצגתי את מרים, אשר התרגשה מאד מאיחו ד משפחות זה. ביקשנו ה להישאר עימנו, אך היא מסרבת והולכת לדרכה, בהבטיחה לשמור על קשר. הייתי כה נרגשת למצוא את משפחתי, עד ששכחתי לבקש ממנה את כתובתה. היא חזרה למלון לוטציה ומשם דאגו להעבירה לליאון. פגשתי אותה שוב במקרה, שנים רבות לאחר מכן, בארץ ישראל, בירושלים.
64
פרק תשעה עשר דרושים היו לי כארבעים שנה, כדי לעכל את אשר קרה לי, ארבעים שנה כדי להגיע לאיזשהו איזון נפשי ולהיות מסוגלת לספר את כל הזוועות שעברנו במחנה. התחלתי להבין אותן רק מהרגע שהייתי מסוגלת לבטאן, וגם זאת רק בנושאים מסוימים. היו רגעים קשים במיוחד בתקופת כליאתי, ותת -הכרתי הדחיק אותם, למזלי, כדי לאפשר לי לחיות פחות או יותר בצורה נורמאלית. לדאבוני, אני נאלצת להיות דוברת של כל אלה שאינם עוד, ואשר סבלו כה קשה. הצלחתי לשרוד הודות לאמונה שהייתי חדורה בה לפני הגירוש, בזמן הגירוש ולאחריו . זוהי מתנה משמים - ולזכות בה זהו אוצר שלא יסולא בפז. ללא האמונה - מה הוא הגוף ללא מדריכן ה מוסרי? לא כלום. האמונה היא זו המאפשרת לאדם, אשר הוטל ממצב של עצמאות גמורה למצב של שעבוד ושל תלות מוחלטת, למצוא בתוכו שוב כוח ואומץ. בהיותו בעל בחירה חופשית, הוא חייב קודם כל לסמוך על עצמו, ולהתפלל שהקדוש ברוך הוא יעזור לו. דוגמאות לכך מצאנו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. כמו כן, למדנו שאבינו הרוחני, אברהם, שהיה בעל אמונה ומסירות נפש שאין כדוגמתן, יצא בריא ושלם מכבשן האש. המשלוח שלי היה טרנספורט מספר 72 ויצא ב -29 באפריל 1944 . במשלוח הזה היו אלף וארבעה יהודים - שלוש מאות תשעים ושמונה גברים ו שש מאות ושש נשים, כשבתוכם היו מאה שבעים וארבעה צעירים מתחת לגיל שמונה עשרה שנה . בהגיע המשלוח לתעודתו, נבחרו לעבודה ארבעים ושמונה גברים וחמישים ושתיים נשים. ב-1945 ,שרדו שלושים ושעה, מתוכם
65
עשרים וחמש נשים (על פי תיעו ד של סרג' קלרספלד, שברצוני להודות לו ולרעיית ו על המאב ק הבלתי פוסק שהם מנהלים, לעתים קרובות תוך סיכון חייהם, כדי להתחקות אחרי הרוצחים הנאצים ושותפים אחרים לשואה זו, ולהביאם לדין , והודות לשקידתם, אכן הובאו חלקם לדין. הם ממשיכים את הצייד, ואנו, השורדים, מאחלים להם הצלחה כל עוד אנו חיים ויכולים להעיד.) ברצוני להו דות גם לאדון ו לגברת רנה קלַבֶׁל ( René Clavel ) ולצוותם שסייעו לנו בהשתלבות מחודשת בעולם התרבותי , על כל הכרוך בכך, ואשר גם הם נלחמים למען הצדק שייראה ושייעשה. העולם חייב לדעת מה היית ה שואה זו כדי שזוועות כאלה לא יקרו שוב, בשום מקום בעולם. אושוויץ, זו הזוועה, זה הבלתי ניתן להשגה שכלית, האירוע הבלתי מובן השורר בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי בפרט, ושל האנושות כולה בכלל. חלק מהאנשים אולי יסלחו, אך איש לא ישכח לעולם. אני תקווה שבעזרת ה' הדורות הבאים לא ידעו חלום בלהות שכזה לעולם, אמן.
66
סוף דבר פגישתי עם מרים קרתה שנים רבות מאוחר יותר. בעת ביקור בארץ, לפני כעשור שנים, ערכתי קניות במשביר לצרכן (חנות כל בו בירושלים) בלוויית בתי ונכדתי. נכדתי בת השלוש נעלמה מעינינו ונבהלתי. קראתי בשמה בקול רם כמה פעמים. כאשר שבה בת-שבע (נכדתי), ניגשה אל יי אישה, מכוסה ב כסוי ראש בצורת טורבן ושאלה: " האם אינך מזהה אותי?" (וזאת לאחר ארבעים שנה!). " לא", אמרתי לה. הבטתי בה בתשומת לב רבה. ופתאום זיהיתי שמדובר במרים!! "הכרתי את קולך, אמרה לי, הוא לא השתנה, וגם את לא. אני שומעת עדיין איך צעקת עלי שלא לאכול את כל הממרח (pâté ) פן אחלה." נפלנו זו בזרועותיה של זו והתחבקנו. שאלתי אותה מדוע לא נתנה סימן חיים. היא ענתה לי שלא מצאה איש ממשפחתה, אמה נפטרה כמה ימים לפני הגעתה. ואילו אביה, שגורש למחנה יחד אתה, לא שב ממחנות המוות. מאחר שלא נשאר לה קשר לשום מקום, היא נרשמה לג'וינט, ארגון יהודי אמריקאי, ששיגר אותה לארץ. היא לא כתבה אליי, מחשש לקלקל לי את שמחתי לאחר שמצאתי את משפחתי. כיום יש לה משפחה -בעל וארבעה בנים . בעלה לומד בישיב ה, וכך גם בניה. היא עובדת ושמחה בחלקה. גם אני שמחתי שמצאתי אותה שוב... רק בארץ ניתן לזכות במפגשים כאלה! גם את ה רופאה הגינקולוגית של המחנה, מצאתי באמצעות עיתון ישראלי שאני מנויה עליו - "למתחיל", עיתון היוצא לאור למען עולים חדשים - ואשר בו קראתי שגינקולוגית בשם גיזלה
67
פרל ז"ל, זכתה לאות כבוד על עבודתה המסורה במשך שנים רבות בבית החולים "שערי צדק " בירושלים. זיהיתי, הודות לתמונה שהיית ה מצורפת למאמר, את האישה שסייעה לי כאשר ילדתי. היא הצילה חיים רבים. מיד לאחר השחרור היא היגרה לארה"ב, ומאוחר יותר עלתה לארץ כדי להתנדב. פה נפטרה לפני כשנתיים. יהי זכרה ברוך! אמן. ואילו אני, הקמתי בעזרת ה' משפחה וזכיתי בחמישה ילדים ובהרבה נכדים ונינים.
68
סיכום ברור שלאור העובדה שרצינו להתחיל את חיינו מחדש , ולהקים משפחה שהילדים יהיו מאושרים בה, לא דיברנו, או כמעט שלא דיברנו, על נושא השואה, ועל כל מה שעבר עלינו. זה לא מנע מאתנו להשתתף באירועים לזכרם של הקורבנות כל אימת שיכולנו. עם זאת , ברבות הזמן - ארבעים שנה לאחר השואה, ובשל הבקשות החוזרות ונשנות של הרבנית שלאמה ( Shlammé ) מורה בביתהספר "יבנה" (פריס), ושל מנהלי בתי ספר אחרים, הסכמתי לספר לתלמידים על השואה. מתוך הבנה לתפקידי החינוכי החדש, אני מנסה לא לגרום לטראומה אצל התלמידים המתבגרים. העיקר שיוכלו לשמור על עצמם ולהישא ר ערניים. הם מתעניינים מאוד ושאלותיהם ענייניות מאד. התנסות ז ו נתנה לי את האומץ להמשיך, וזאת אני אכן עושה בכל פעם שאני מתבקשת לכך, וכל עוד הקדוש ברוך הוא נותן לי את הבריאות הנדרשת. אל ילדיי, לא יכולתי מעולם לדבר בפתיחות כזאת, בו ודאי משום שהם היו ילדיי. לכן התחייבתי להקליט על קלטת בצורה תמציתית. רוזלין, בתי הצעירה, הפתיעה אותי בכך שהדפיסה את תוכן הקלטת והפצירה בי שאפרסם אותה. במשך שנתיים, זנחתי את הפרויקט, כנראה מתוך חשש להיסחף שוב לעבר. הצדק היה אתי. כתיבת מסמך זה היית ה מלווה בכאב, לעתים קרובות הפסקתי לכתוב, לא יכולתי להאמין שכל הזוועות הללו קרו לי, זה לא ייתכן!!! כאב זה, שנצרב בי למרות שעברו כבר חמישים שנה, שיכנע אותי שצריך לכתוב ולמסור עדות, כדי שאיש בעולם
69
כולו לא יוכל להסתתר מאחורי אי -הידיעה של פרק זה בהיסטוריה, ההיסטורי ה שלנו. אם ה' נתן לנו, בפעם השנייה, את החיים במתנה, זה אכן על מנת שנעיד. לשרוד הינה זכות -יתר המכתיבה חובות. לא הפסקתי לחשוב על מה שאני יכולה לעשות עבור אלה שלא שרדו. להיות הדוברת שלהם, זוהי הצורה הנאותה ביותר לשמור על זכרם. זהו תפקידנו הראשי. כיום, מסמך כזה קיים, אני מורישה אותו למוסדות, לבתי ספר תיכוניים, כדי שהמורים ידברו עליו. וזאת, למרות מחשבותיהם ופרסומיהם של מכחישי השואה מכל הזמנים. כעת, ילדינו יודעים את האמת, ובכל זאת לא נתונים לתסכולים. ידענו איך להעביר להם מתנה שלא תסולא בפז, את האמונה, המאפשרת להם לראות את הטוב שבחיים, להיות אופטימיי ם, אך מבלי להיות תמימים. הם מודים לקב"ה שהעניק לנו חיים חדשים, הודות להם הם נולדו. אנו מאח לים להם, לדור הנוכחי , כמו לכל הדורות הבאים, שלא ידעו לעולם חלום בלהות כזה. אמן. היו ערניים, זכרו את עמלק. אנו התאמנו את חיינו שלאחר השואה על פי דוגמת יצחק אבינו ז"ל, אשר נעקד, ואשר אמר שסבל אינו נותן לאיש שום זכות-יתר. הכ ול מותנה במה שעושים מסבל זה. יצחק א בינו ידע להפוך אותו לתפילות ולאהבה, ולא לטינה ולקללה. ידע זה הוא שהעניק לו את הזכויות ואת האפשרויות שאין לאיש מלבדו.
70
שכרו הוא שבית המקדש ניבנה, לא על הר סיני, כי אם על הר המוריה, מקום העקדה. (מדרש שצוטט על ידי אלי ויזל בספרו Célébration Biblique (portraits et légendes ) éd. Seuil , 1975. )
אני חושבת שהישרדות נמדדת עבור חלק מהאנשים על פי הנצחיות השברירית של ההיסטוריה, ועבור אחרים על פי צביטות הלב ההולכות ומתמעטות עם הזמן, כשמזכירים את אלה שאינם. זוהי הנחמה. נקווה שה' יעזור לנו בהקדם. הרבי הקדוש מלובביץ אמר לפני הסתלקותו שהמועד לכך קרוב, אמן. העמים שהיו הכלי לדרמה זו, ואשר שום אדם לא מסוגל לשופטם, יישפטו על ידי הקב"ה בעצמו בקץ הימים. אנטישמיות הינה שנאה כה מיוחדת שלא ניתן לסכמה כגזענות פשוטה. במקום שהגזען שונא את האחר בגלל השוני שבו, האנטישמי שונא את היהודי בגלל הזהות שבו. בניגוד למקובל, אין שום אבן בוחן מטפיזית, וזוהי הסיבה לאין -סופיות השנאה ולאלימות הנובעת ממנה. מכאן יונק הפשע נגד האנושות את עקרונותיו , ויש להזכיר זאת באופן קבוע למתבגרים הטוענים שאינם מודעים לכך. לעתים קרובות שאלתי את עצמי מהן הסיבות לעובדה שאני נשארתי בחיים לאחר השואה הנוראה הזאת. פעם הצגתי שאלה זו לרב, והוא ענה לי: "כדי שתוכלי להעיד, כי היה ברור שבמוקדם או במאוחר תעשי זאת". איך אפשר הקב"ה לדבר כזה לקרות? זוהי שאלה, שלדאבוני הרבה אנשים שואלים. זוהי שאלה מכאיבה בהתחשב עם כל
71
התמימים שמתו. גדולי התורה ידעו שהם מתים על קידוש השם. כמה תפילות פרצו דרך קירות תאי הגז! כל יחיד נולד עם משימה שאותה עליו לבצע במהלך חייו, גם אם זו נקטעת באופן פתאומי. ואילו באשר לילדים שנספו, אני משוכנעת שנפשותי הם חיות כיום בילדים אחרים, אשר ידעו לנצל מתת שמים וטוהר נפש אלה כדי להעלות את מוסר העולם.
שתיים מנכדותיי, לורנס ובת -שבע בנות שמונה עשרה השנים נסעו עם כיתותיהן לאושוויץ -בירקנאו. אחת מהן, בת -שבע, החלה להתפלל לפני בלוק אחד, אולי לפני אותו הבלוק שאני הייתי אסירה בו, לעילו י נשמתו של תינוקי שנרצח בלידתו. לאחר הביקור הן שבו למלון, שם חיכתה לבת -שבע הודעה טלפונית. אמה ילדה בן שישי ב-27 באפריל, יום הולדתי. הלידה קרתה כפי הנראה באותו רגע שבו היא התפללה לעילוי נשמת בני שלא נתנו לו לחיות, ואשר מעולם לא קיבל שם, יהא זכרו ברוך. האין החיים אלא התחדשות מתמדת?
72
איחוד המשפחות לאחר השואה I ....אני מאמינה באמונה שלמה למחרת השחרור, היינו בטוחים שחלום הבלהות שהסתיים בנס הינו נחלתו של העבר. האנושות חוסנה לתמיד נגד הרציחות האיומות, שבוצעו במהלך המאה העשרים בלבה של אירופה על ידי עם חדור תרבות. אך היינו תמימים, כי עתה הנאציזם נותן יותר ויותר ביטוי לקיומו לאור היום , ואנשי אקדמיה במדינתו של דקארט טוענים בציניות שתאי הגז והמשרפות לא היו ולא נבראו (מתוך ההקדמה של הרב הראשי ז'איס לספר זה). אולם, חייבים לקוות. בעֹמדי לפני הכותל המערבי בירושלים, אני מוצפת מחדש ברגשות ובאמונה מול שריד מדהים זה של בית מקדשנו. איך יכולתי לדמי ין לעצמי, אז בהיותי אסירה באושוויץ, עם כל הכרוך בכך, ש ארבעים ושמונה שנים מאוחר יותר יהיה לי הזכות והשמחה להתפלל מול הכותל. ובכל זאת... קשה לדבר על איחוד מחדש אחרי השואה. גם איחוד מחדש בעתות שלום אינו בא בקלות. על אחת כמה וכמה לאחר זוועה שכזאת. ראשית, איך ניתן להסביר את ה ישרדותנו לאחר כל כך הרבה ניסיונו ת שסבלנו, עדי רא ייה לרצח אחינו ואחיותינ ו, מורעבים ומעונים, אם לא באמצעות אמונתנו - האמונה בה' ובתורתו, התורה שנשמרה במשך אלפי שנים והועברה על ידי חכמינו מדור לדור למרות כל הקשיים. היא חרותה בלבנו.
73
איך ניתןלגלות לעולם את גודל הזוועות הנאציות והרציחות, שהן ללא תקדים בהיסטוריה של האנושות, שהם ב יצעו? כל שראינו הוא דבר שמעבר לכל ת יאור. החשש שיטילו ספק בדברינו נועל אותנו יותר ויותר בשתיקתנו . זוהי המשכיות בלתי נסבלת של סבלנו, אם עדיין אפשרית המשכיות שכזאת. באופן קבוע, במשך שנים, רדפו אותנו חלומות בלהות ומראות של נאצים וכלביהם. לאחר שהזוועות של מחנות המוות נחשפו על ידי כוחות הברית, העולם, שחש רגשי אשמה עקב מעשי הפלצות שבוצעו, הגיע להכרה בקיומנו. אולם קשה היה לנו לספר את קורותינו האומללים. הסיפורים המזוויעים ביותר תיארו רק במעט את הגיהינום האמתי של המחנות. הניסיון להתקרב התקרבות יתר למהות האמתית של גיהינום זה, משמע ו להתרחק ממנה. ידענו שנחתמנו באות קין בלתי נמחק, ושאיש בעולם הזה אינו יכול לחלוק עמנו משא זה. אך הגירוש למחנה הריכוז אפשר לנו לראות את הדברים ביחסיותם ה נכונה, להחזיר לערכים את מקומם הנכון, ולדעת ולהבחין בין עיקר לטפל. פגועים בבשרנו ובנפשנו, רגילים ללחום מתוך המצוקה הגדולה ביותר, עמנו שרד. כך בנוי בן -האדם: כאשר הוא מוצב מול עובדות החיים הקשות ביותר, מתעצמים כוח סבילותו והסתגלותו , והם הם המאפשרים לו להתמודד מול כל אתגר. לשלוט באנרגיה זו, היא מתת שמים - זוהי מטרתו העליונה של כל פרט. אך חייבים להיות מודעים לכך. כוח זה, שדולים אותו מ ן ה אמונה בה', הוא הוא שאִפשר לי לשרוד במחנה, ולהסתגל מחדש לחיים בחברה. הישרדותו של עם תלויה בכישוריו ובנחישותו לגייס את האנרגיה הזאת מול המצוקה. רצון זה של ההישרדות מופיע רק
74
כאשר המטרה שיש להשיגה הינה מעבר לרצון סתמי , והוא מגויס למטרה עילית בלבד, הייחודית לכל פרט ופרט. הרצון לנצח, לחיות, להילחם עד תום, הוא זה שהחזיק את האנושות לאורך כל ההיסטוריה. התפילה בלבד היא זו ה מאפשרת לרכז אנרגיה זו, מתוך התרוממות הרוח, ועצמתה מתגלה במציאות המיידית. הפעלת המוח הייתה אם כן, בעדיפות מוחלטת. להימצא במצב של הכרה בעלת עצמה אִ פשר להינצל ממוות בטוח. אסור היה להתייאש. לדאבוננו, באושוויץ, הברום אשר צורף באופן קבוע למזון המועט שקיבלנו, וזאת כדי "להרגיע את חושינו", כפי שהם אמרו, הקשה במאוד על רצוננו לשמור על מודעות גבוהה. לכן, לאחר השחרור, לא יכלו רבים מהאנשים להגיב כהלכה. אבדן יקיריהם והמחלו ת שהביאו איתם מהמחנות, גרמו להחלשת יכולת ההתנגדות שעוד נותרה בהם. האיבוד לדעת היה המענה של חלק מהאנשים. עבור אחרים, היה הדיכאון לצורת החיים היחידה שהם הכירו כעבור חמישים שנה. אולם, לא ניתן לעצור ללא סוף את מהלך החיים, אלא אם משתגעים. אך לפעמים נראה לי שגם לחיות כאילו כל הגופות הללו לא היו קיימות כלל הינו סוג של שיגעון, כשהתכחשות זו היא כמה עשרות שנים בלבד לאחר ההשמדה. אנו, ניצולי השואה, חייבים להיות כמו סיסמוגרפים, ולחוש בסכנה לפני האחרים, לא לזלזל בסימנים מקדימים של טרגדיה נוספת. עמידה על המשמר חשובה יותר מאמון באדם. עבור רוב הניצולים, הטראומה עדיין קיימת גם לאחר חמישים שנה. הם חיים ע ימה. למרות השתיקה שחלקם שתקו , כדי לא לפגוע במשפחותיהם, העברת התחושות נעשתה בצורה ע רמומית. הילדים קלטו את הדרמה של הוריהם דרך הדברים שלא סופרו,
75
דרך המילים שלא נאמרו (מילות טאבו). הם הזדהו עם פחדיהם, עם כאבם, מבלי לדעת את מקורם, מבלי שיכלו לקרוא להם בשם. מצב זה חידד את רגישותם. הם יצורים סובלים, בעלי רצון לחיות, אך עבורם המלים "התקשורת –התחברות " הן מילים נרדפות לסכנה. לכן, הם ממשיכים להסתגר, בדיוק כמו הוריהם, בחומת שתיקה ללא שם. מה יקרה לדור השלישי לשואה, אם המַכאובים והמילים לא יפרצו החוצה, אם הדמעות החסומות במשך כמעט שני יובלות שנים לא יזלגו, אותן דמעות המשחררות את הנפש מהדממה הכפויה המפרישה את רעליה לאט לאט לאנושות כולה? האם עלינו להשלים עם העובדה הזאת: שהנאציזם רוצח עדיין? בעת השחרור, הסיסמה הייתה לחיות , לחיות מבלי להביט אחורה, העתיד חייב להיות האופק המוחשי והממשי - העתיד ורק הוא. ללמוד לחיות בהווה , ולבנות עתיד ללא עבר - זהו הקושי העיקרי. להתחיל מחדש במקום שננטשנו, בצד הדרך, ולהמשיך בדרך יחדיו - איך יתכן דבר זה? התשובה טמונה בשאלה עצמה: להמשיך, תוך התעלמות מעבר זה. ואין מה לעשות , גם אם הלילות מלאים בסיוטים מאותם הכלבים ומפני -הSS הרודפים אותנו, כדי להלום בנו וכדי לרצוח אותנו. אך המאבק לא תם. נאלצנו ללמוד מחדש איך לאכול לשובע, איך לשתות לרוויה, איך לישון במיטה ולא על גבי קרשים, איך להתגבר על הפחד של מעצר מחדש, ובעיקר ללמוד לחיות בלי האנשים היקרים לנו כל-כך שנעלמו לעד - אלמנות ואלמנים, יתומות ויתומים, הורים ללא ילדיהם, ללמוד לחיות
76
עם העצב שאין מצבה לפקוד כדי לבָׁכות את המתים. זהו מאבקנו היום-יומי. העובדה שמצאתי את הור יי, את אחיי ו את אחיותיי, סייעה הרבה בהשתלבותי מחדש. אך יגוני היה גדול, ולא יכולתי לחלוק אותו עם איש. באופן מדהים, התחדשות האביב הרג יעה את העצבות. האם מפני שהאביב מסמל את החיים? בהקשר זה זכורה לי אנקדוטה: עיוור מלידה ישב בשערה של כנס ייה ולרגליו ספל. מעל לראשו היה שלט עליו היה כתוב: "אני לבד בלי אמצעים ובלי מקום ללון". ולמרות זאת, מעט מהעוברים ו השבים התייחסו אליו, והספל נשאר ריק. יום אחד, ביקש מישהו מהעוברים והשבים את רשות ו לשנות את הכתוב על השלט. העיוור הסכים , והאיש הלך לו. החל מאותו יום, התמלא הספל שלו באופן מתמיד. מופתע , הוא ביקש מגברת אחת אם היא תסכים לקרוא לו את הכתוב על גבי השלט: "ברצון ", אמרה לו "וזה יפה מאד . הנה: מחר מתחיל האביב, אך אני לא אראה אותו" . עובר אורח זה היה כנראה פייטן... האביב הינו ערבות טובה לתקווה. בעולם הנשלט בקביעות על ידי זוועות , הטבע עומד על זכויותיו, בדיוק כפי שעושים זאת החיים, ובמיוחד חיינו. כמה אנשים באו לבקר אותי אצל הוריי, מתוך תקווה לקבל מידע כלשהו על מישהו שנותר אולי בחיים. אך מה יכולתי לענות? איך להסביר להם שאין סיכוי למצוא דמיון בין התמונות שהם מראים ואותם הגופות שהתהלכו, מורעבים, מגולחים, במבט תועה מרעב וצער, שאין להם שום זהות פרט למספר? איך לא להרגיש ברגעים אלה רגשי אשמה? אשמה על שנשארתי
77
,בחיים אשמה על שהצלחתי להתגבר, אשמה על כך שאינני בין המתים. זאת קראתי במבטיהם. הם חיפשו תשובות. גם אני! מרוב דאבון -נפש, ב יקשתי מהור יי להפסיק את הביקורים הללו. הייתי עייפה מדי עדיין. לא יכולתי לנתח את הרגשות המנוגדים הללו. רוב היום שכבתי, חלשה מדי מכדי לצאת: כשחזרתי שקלתי בקושי שלושים ק"ג. אני, שהייתי שיכורה מרוב חרות, בקושי עמדתי על רגליי. דאגות חומריות הדאיגו אותי רק מעט. איבדתי את החוש לכסף. הגרמנים לקחו מאתנו הכ ול, כסף, רהיטים, ב גדים , אך בעיקר את ח ירותנו, וקשה היה לי להסתגל מחדש לערכים הישנים. חשתי עדיין את טעם ה"אסור". זכורה לי עדיין עובדה שהתגלתה לי בהגיעי למחנה. לא כסף, ולא זכות כלשהי בעולם לא יוכלו לסייע כנגד זרם השנאה נגדנו. ברם, לאחר כמה חודשים, הייתי חייבת להשלים עם העובדה הבסיסית - כדי לחיות זקוקים לכסף. ואז התבררו לי הקשיים הכספיים שבהם חיו הורי, אל על פי ש הם לא ד יברו על כך, והתחלתי להיות מודאגת. הודות לטיפול המסור של אמי, התחלתי לעמוד על רגליי. היא הצליחה להרגיל אותי באופן הדרגתי לתזונה נורמאלית. ולמרות זאת, אני זוכרת שבסוף הארוחה אספתי את כל פירורי הלחם בכפית כדי לא וכלם. פרורים אלו היוו אוצר עבורי. הור י י הסתכלו בי וחשבו שאני רעבה עדיין. אך לא רציתי להגיד דבר. גם כיום, לאחר חמישים שנה, הפחד להישאר ללא אוכל אינו מרפה ממני. כאשר אני מקלפת ירקות, אני נמנעת מלקלפם עבה מדי... א ינני יכולה להימנע מהמחשבה שבאושוויץ קליפות אלו יכלו להוות מעדן.
78
חוסר המזון ייבש את עורי. היו לי סדקים לאורך כל גופי. אמי מרחה משחה על כל גו פי מדי יום ביומו , ובכך הקטינה את הנזקים. הייתי מודעת למזלי הטוב, לעובדה שהייתה לי מישהי שטיפלה בי במסירות ובאהבה כה גדולים, ולדאבוני , על חשבון בריאותה. במהלך אותן ארבע השנים של נדודים היא חלתה בדלקת ר יאות כרונית. שחוקה מעבודה קשה במשך חייה, היה לה קשה יותר ויותר ללחום נגד המחלה. ולמרות זאת, פניה קרנו מרוב אושר שחזרתי אליה. לכן החלטתי שעלי לנצל את ח ירותי החדשה , כדי למצוא עבודה. לבושה בצורה פשוטה, כשהגרביים לא החזיקו מעמד על רגלי הדקיקות עדיין, סיירתי ברחובות בעוז ובשמחה שלא הכרתי עד אז, אך כמה משיבות נפש היו תחושות אלו! חירות זו הייתה מתנת השמים ה יפה ביותר שלה יכולתי לצפות. הכ ול היה אפשרי עדיין. עם מראות האביב נולדה התקווה מחדש. באופן מדהים הייתי ערה לכל ביטוי של שמחה, אך הפורענות השאירה אותי, לכאורה, באדישות מוחלטת. התנהגותי הכללית כאילו השתנתה. בנוכחות פורענות כלשהי, ולו ה אכזרית ביותר, לא יכולתי להביע את צערי. דמעותי י לא ליוו שוב את מכ אובי. כאילו הייתי קפואה נוכח המוות, גם במותם של האהובים עלי ביותר. כמה מגורשים, שהיו ללא משפחה, באו לעתים קרובות אלינו, הוריי הזמינו אותם והעניקו להם קצת נחמה בעת הארוחה שחלקו אתנו. אחד מהם היה נשא של מחלת הטיפוס, גם אם הוא עצמו לא חלה במחלה. אחייניתי הקטנה חיה אצלנו, וכמו כל הילדים, הייתה מפונקת על ידי כולם, ובמיוחד על ידי אותם
79
מגורשים שאיבדו הכ ול. יום אחד חלתה במחלת הטיפוס ומתה בידיי. התאבלתי קשות, במיוחד עבור אחותי, שזו הייתה לה ילדת ה הראשונה, אך לא יכולתי לבכות, לא נותרו בי דמעות. סבלתי מרה על שלא יכולתי להביע השתתפות בצערה של אחותי. יצר החיים אל מול הזוועה היה מעוגן עדיין בתוכי חזק. בלימת הדמעות במעמקי נשמתי אפשר ה לי לעמוד אל מול איבוד צלם אנוש המוחלט ביותר ולהתגבר עליו. הייתי זקוקה לזמן, הרבה זמן, כדי לאפשר לרגישותי לשוב אלי י, כדי לתת בי שוב מקום למה שעושה את האדם יצור יוצא דופן: הרגש. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לעבוד , ובעיקר לחפש אנשים שנעלמו, וביניהם את בעלי, את גיסתי ו את אחיה. התחתנתי שלושה חודשים לפני שנעצרתי. בתחילה הייתי בטוחה שישוב ו. אך החיפושים היו לשווא והתקווה למוצאם פחתה מיום ליום. הוריי היו עצובים מאוד נוכח מבוכתי. עבורם, אחרי שלש שנות המתנה, הגיע הזמן לפעול , אם רציתי עדיין להקים משפחה. כמובן שלא רציתי לשמוע דבר, וזאת בשל כמה סיבות. הייתי מקור הפרנסה היחיד שהיה להוריי, אבי , בהיותו רב בבית כנסת רש"י, קיבל רק משכורת רעב. רק אהבתו למקצוע תגמלה אותו בעד מאמציו היום יומיים: לדברי רבים הוא היה מקור ידע בלתי נדלה. אולם סיבה זו לא היה בה די. הסיבה השנייה היא שלא יכולתי לדמיין שיתוף בחיים עם גבר שלא סבל במחנות. רק ניצול שואה יוכל להבין אותי. והחשש השלישי, היה שלא אוכל להקים משפחה. התנאים המחפירים שילדתי בהם באושוויץ גרמו לי להיות מסופקת בדבר. הוריי קלטו רק דבר אחד: שאני מוכנה להתחתן עם מגורש! "אם זה רצונך, בתי..." אמר אבי. בדברם כמה שפות, קיבלו הוריי
80
באופן קבוע את כל אלה שחזרו ממחנות המוות , ואשר לעתים קרובות היו עקורים. אבי כ יוון אותם בצורה הטובה ביותר שבאפשרותו. עד ליום שבו הוא הציע לי להכיר אחד מהם. מתוך הכרה בקפדנותו של אבי ז"ל, הייתי מודעת שזה לא יכול להיות איש פשוט. מתוך כבוד לבקשתי, הוא הציג לי גבר צעיר שהופעתו נאה, והוא תמיר ולבו לב זהב, והעיקר, הוא היה תלמיד חכם. שמו היה שלמה דוידוביצי, מקורו מסיגט -מרמרוך ( Siget - Marmeroch ,) הואגורש יחד עם משפחתו ו גם הם חוו את זוועות מחנות המוות. נישאנו ב-1947 . אני מודה- לא התאכזבתי. בעזרת ה', הקמנו משפחה. אולם ביודענו שלא ניתן לנהל חיים חדשים המבוססים על פורענו ת, החלטנו שלא להזכיר את עברנו. והקב"ה בטובו הגדול, העניק לנו מתנה יוצאת דופן – הנחמה. לא השִכחה, בכלל לא, אך זה אִפשר לנו לדחוק בצורה יותר טובה את הרחמנות העצמית. להתגבר על חרדותינו, להתעלם מפחדינו - כל אלה גרמו לנו להתעסק באלף עיסוקים. דאגות חומריות לא חסרו לנו, גם לא בעיות בריאות, כי לא יצאנו ללא פגע מגיהינום זה. אך צריך לדעת להתעלות ולהודות לה' על ש"רק" זה קורה לנו. מתוך רמ"ח איברינו, גם אם חלקם אינם פועלים כנדרש, צריך לדעת להסתגל ובעיקר להתקדם וזאת עבור חמשת ילדינו הנהדרים, שהקב"ה העניק לנו ברוב טובו. ברור, חייבים היינו לדאוג להם חומרית ונפשית. בעלי דיבר כמה שפות אך הצרפתית שלו הייתה קלושה עדיין, והאפשרויות המקצועיות לאחר המלחמה היו מעטות.
81
אך בסייעתא דשמיא הצלחנו להקים בית יהודי אמתי. כיום כל חמשת ילד יי נשואים, יש לנו הרבה נכדים ואף נינים. אני חושבת, ביושר, שהצלחנו לגרום להם אושר, וזה לא היה פשוט . אמונתנו בה' סייעה לנו בכך, אמונה שתמכה בנו וליוותה אותנו בכל רגע של חיינו. בינתיים הסתלקו הורי מהעולם, דבר שפגע בי קשות. אמי ז"ל הקדימה את אבי בשבע שנים. ראיתי הרבה גופות במחנה. בעזבם את העולם הזה, הייתה הבעת כאב חקוקה בפניהם. אולם פני הוריי במותם הביעו רק שקט, שלווה, וביטחון שהם מילאו את תפקידם עלי אדמות בצורה הטובה ביותר , ושהם יכולים להסתלק בשלום. זמן קצר לפני מותו אמר לי אבי: "לא כמות השנים היא החשובה, הדבר שיש לשאוף אליו הוא האיכות". ואני קראתי באיזה שהוא מקום "שיש להוסיף חיים לשנים ולא שנים לחיים". מדברים על אריכות ימים , אך ה אם אין הבעיה האמתית כיצד לחיות את הזקנה באיכות טובה? למרות הכ ול, קשה היה לי להדחיק את רגשותי י, ויכולתי לבכות. הבנתי שגם הדמעות הם מתת ה' , ושחוסר היכולת לבכות היא צרה גדולה לנפש. ברצוני לצטט את אדמונד פלג: "כל סיום הוא בעצם התחלה חדשה. וכך סוף היום הינו תחילת הלילה. החודשים והשנים שמסתיימים הם התחלה חדשה לאלה הבאים אחריהם. ה יעלמות דבר מה הוא התחדשות של דבר אחר. כך שמה שנאמר הוא נכון: שום דבר שנוצר אינו מת, אלא מסתגל ומשתנה, ומקבל צורה אחרת". כך מתקדמים החיים. אני חושבת שהדבר נכון גם לגבי בני אדם, הם אינם נעלמים כל עוד הם משאירים אחריהם ילדים הממשיכים את דרכם ופועלם. כך
82
הם חייםתמיד בינינו. זו הייתה נחמתי כאשר הסתלקו הוריי מהעולם הזה. ילדינו היקרים העניקו לנו הרבה נכדים ונינים אשר, תודה לא-ל, ממשיכים בדרכי אבות. סיפרתי פעם את סיפורי לרב טולדנו זצ"ל. למחרת הוא אמר לי שלא ישן בלילה. אך הוא שם לב לכך שהגימטרייא של מספרי באושוויץ 80661 "זהה למלה "אהיה , דהיינו אתקיים. במילים אחרות, מספרי המחפיר היה כמין הבטחה של הקב"ה שאני חייבת לשרוד את כל התלאות. בין הסיבות הרבות שגרמו לי לכתוב דברים בנושא זה, היה הרצון להבהיר לעצמי את האירועים. בעת כליאתי הייתי עסוקה בדאגות חומריות, בצורך לשרוד. וכך נשארו לי כמה שאלות מרגיזות כמו: איך יכולתי לסבול את כל ההשפלות הללו מבלי להתקומם, כמעט באדישות? לא יכולתי ולא רציתי להתבטא ועוד פחות מכך למצוא תשובות לשאלות הרבות ששאלתי את עצמי בתקופה איומה זו. כעת, הודות לספר זה, הודות להרצאות שאני נותנת בפני תלמידים, הודות לראיונות שהופיעו בעיתונות וברדיו, אני יכולה להגיד שאני מבינה טוב יותר מה דחף אותי לחיות, ואני מודעת לכך שהקב"ה היטיב עמי בתוך כל הזוועה של המחנה. אני מנסה לנצל את החיים שהוא העניק לי מחדש כדי לחלוק את הכרתי הפנימית ו את אמונתי עם הזולת : כן הא -ל קיים ועם ישראל יחיה לעולם. ברצוני להביע תודה אישית לבתי רוזלין קוניג אשר דרבנה אותי, עודדה אותי ואפשרה הופעת מסמך זה, וכן למר לַ שקַ ר עבור עזרתו היעילה.
83
איחוד המשפחות לאחר השואה II קשה לספר על החייםשלאחר השואה , במיוחד חמישים שנה לאחריה. אולם אני רוצה לנסות לתת תשובות לשאלות שנשאלתי בעת הרצאותיי בבתי ספר, ואני מקווה שאלה תהיינה תשובות ברורות וענייניות. אין אפשרות לדמיין, ולא להבין את אשר קרה לי, וגם לא את מותם של מיליוני היהודים , מוות שהוא תוצאה של מאמצי הנאצים לשמור על מה שהם קראו "טוהר הגזע הארי". לצורך זה הם הקימו בקפדנות ארגון שיועד לבצע את הפיתרון הסופי. הייתה זו תוכניתו של משוגע אחד, שאחריו נהרו כל הנאצים הגרמנים, להשמיד את העם היהודי , ועמם יחד גם אנשים אחרים שהיו שונים מהם , ואשר הוגדרו על ידם בכל מיני קטגוריות קבוצתיות. תודה לא-ל הם לא הצליחו בשלב זה. לכן אני רואה כזכות הגדולה ביותר בחיי, את העובדה שמצאתי את הור יי (שבינתיים נפטרו), את אחיי ואת אחיותיי, ואם חזרתי משם זה על מנת שאוכל להעביר שיעורים אלו, כדי שהעולם יידע ויסכל את ההצהרות השקריות של מכחישי השואה, הטוענים שהדברים לא היו ולא נבראו. אני מצטטת את שמעון ויזנטל: "לשרוד זוהי זכות שמטילה עליך חובות. לעולם לא הפסקתי לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות למען אלו שלא שרדו וחשבתי להיות דוברם ולקיים את זכרם כדי שימשיכו לחיות בזיכרונם של האנשים. זוהי חובתנו כלפי הדור החדש. אנו חייבים למסור לו את התנס ותנו, גם הקשה ביותר, כדי שיוכל להפיק ממנה תועלת. לקבל מידע
84
פירושו להגן על עצמנו, ואנו חייבים להעביר להם את עדותנו. חייבים לדבר עם ילדים ועם נכדים ולעורר שאלות. הזיכרון אינו נשמר אלא על ידי העברה בעל פה, אך לא קל להסביר למישהו שלעולם לא סבל מרעב ולעולם לא סבל מקור, את המשמעות שהייתה באותה תקופה לפרוסת לחם או לסוודר. כמו כן, קשה להסביר לאלה שמכירים את המוות רק מתוך העיתונות מה מרגישים כשרואים בקרבת הבלוק את עשן המשרפות, בידענו שריח מתקתק זה הוא ריחם של היקרים לנו שרק אתמול עוד הסתובבו במחנה. איך לתאר את הכאב של אם שגוזלים בכו ח מידיה את תינוקה כדי לשלוח אותו לתא הגזים או של אישה שיולדת ושהורגים את תינוקה עוד בלידה והיא מובלת למשרפות?" (סוף ציטוט). אני מסכימה לכל מילה, בהיותי אחת הדוגמאות כי זה מה שקרה לי. אי אפשר להעביר את הריח המבחיל ששרר באותם הקרונות שמתים נשארו בהם בין האנשים החיים כמה ימים, ואשר גרם לבחילה וצו רך להקיא. בעצם, להקיא מה ? כי מאחר שלא היה לנו אוכל , הקאנו את המרה. איך ניתן להסביר את הרגשות שצפים ליד תעלה מלאה גופות , ואשר ייתכן שביום מן הימים אנו נהיה השוכבים בה! אין אפשרות להעביר חוויות אלו , וגם אם אנו מספרים, וה מאזינים מקשיבים לכל מילה, עובדות אלה אינן יכולות להתממש בעיניהם, כי מה שקרה בתקופת הרייך השלישי עובר כל דמיון. עבורנו העדות היא צורך יסודי, כדי שהצעירים ידעו עד כמה רצח עם זה היה יחיד במינו, יוצא דופן באכזריותו ובלתי ניתן להבנה, וזה מקשה על האפשרות להאמין באמיתות העובדות. אני עצמי, כאשר החלטתי לאחר ארבעים שנה לספר את סיפור ג ירושי, ושנתיים מאוחר יותר להעלות אותו על הכתב בעקבות ההפצרות של בתי הצעירה רוזלין, נעצר הקולמוס בעת
85
כתיבת האירועים הקשים והכואבים שעברתי. אני בעצמי לא יכולתי להאמין ש דבר זה אכן שקרה לי, ובכל זאת!!! לכן אני מבינה כיצד זה שהצעירים מפקפקים באשר לאמיתות זיכרונותינו. ולמרות הבלתי ניתן להבנה, נאלצנו להמשיך לחיות ללא ספקות, או להשתגע. אי אפשר להיות כל הזמן חדורים במודעות של רצח עם מתועב זה, שבו נעלמו ש ישה מיליון יהודים, ויחד אתם גם מאות אלפים צוענים. אולם, קשה גם לחיות כאילו גופות אלו לא היו ולא נבראו. וחבל אם יש לנו סיוטי לילה, ואם אנו חולמים על הכלבים שהנאצים החזיקו בהם ואשר איימו לנשוך אותנו. חייבים לחיות, אך לא לשכוח , ועלינו להפיק את הלקח משגיאותינו. עלינו להבין שאנו תמיד הקורבנות הראשונים בכל העימותים . ברגע שרוב מסוים נדחף מתוך רגשי שנאה כנגד מיעוט מסוים, בסופו של דבר האשם מוטל על היהודי. עמידה על המשמר עדיפה על אמון באדם. בל נשכח את עמלק יימ ח שמו וזכרו. חשש ובהלה מערערים בקלות את האמונה החזקה ביותר, כי לב האדם חלש. הכישלונות הכואבים של החיים והפחדים גורמים לאבדן עשתונות גם אצל החזקים ביותר. . אך, יש להתמיד מתוך סבלנות בחיזוקה של אמונה מוחלטת זו, האמונה שהיית ה מנת חלקם היקרה של אבותינו , ואשר העבדות הבלתי אנושית במחנות ההשמדה גרמה להחלשתה, אמונה זו אסור שנזניח א ותה. רק באמצעותה נוכל להתגבר על כל הניסיונות שהקב"ה שולח לנו – ובזכות התפילות יש לנו רגעים של שכחה, של התעלות ושל תקווה, המאפשרים לנו לשמור על אמונתנו. התפילה היא דו-שיח עם הקב"ה. ניתן לחיות ולהתקיים בלי תקווה, אך לא בלי תפילה. מי שהכיר את הגירוש, למד איך
86
.להתייחס לדברים, איך לשקלל את הערכים ולהכיר בעיקר התעוררות הדת, ההתחדשות הדתית בעולם העכשווי הינה תופעה שאיש לא חולק עליה. אנשי מדע רוצים לגלות מחדש את הדברים שברוח. מדענים בתחום הגרעין, ביולוגים ופיזיקאים החליטו להתעמק בים התלמוד והגיעו למסקנה בתום מחקריהם שהטכנולוגיה פתרה בעיות לא נכונות. דבר זה מוכיח, ולא חשוב מה אנו חושבים, שהתפילה הינה הפתרון לבעיותינ ו. בדרכי הדיכוי שהיו מנת חלקנו יום יום, מבוקר עד ערב, בעולם הזוועות שבו חיינו, מקלטנו היה לחשוב על היקרים לנו מתוך תקווה שהם חופשיים עדיין ומתפללים עבורנו. זה מה שהחזיק אותי בתקופת מאסרי. חייבת הייתי ללחום ולהתפלל שאראה אותם שוב. ואז, החיים נמשכו עם עליות וירידות - בעלי נרצח באושוויץ, תינוקי , שילדתי שם , ונרצח בלידתו , וכן כל בני משפחתו של בעלי גורשו ולא שבו. אני היחידה ששבתי מהמחנה, עור ועצמות, אך בחיים. אני משננת לעצמי שזה היה מזל בלתי ניתן להשגה שמצאתי את הוריי, את אחיי ואת אחיותיי בחיים. הודות למסירות הנפש של אמי, למרות מחלתה, יכולתי להבריא, כפי שסיפרתי בספר זה. שלוש שנים לאחר שובי, הורי המליצו שאתחתן בשנית בראותם שבעלי לא שב. היו לי התלבטויות, האחת, לא הייתי מוכנה לחלוק את חיי עם אדם שלא היה ניצול שואה, ואשר לא יוכל להבין אותי, אם לא אוכל להקים משפחה עם ילדים בעקבות מה שא ירע בעת שילדתי במחנה. וכן היו מניעים אישיים, שאותם הור יי הצליחו ל מחוק בהינ ף יד, כאשר הציגו בפניי בחור צעיר, גם הוא ניצול שואה, אשר פתר את כל הבעיות. הייתה לי סייעתא דשמיא. מתוך ששמעתי לקול הוריי, התחתנתי עם איש זה, וה' העניק לנו חמישה ילדים, שהעניקו
87
לנו נכדים ונינים. אני מודה להם עלכך. הורי י (תהא נשמתם עדן) היו אנשים יוצאים מן הכלל, אבי היה בור מידע בלתי נדלה ואמי הייתה צדקת קדושה שלמרות כל הקשיים החומריים שהיו לנו לפני המלחמה ואחריה, הצליחה לגדל אותנו בצורה מכובדת, נכונה ובאהבה רבה. זה מה שניסינו לעשות עם ילדינו, תוך מתן דוגמה אישית , כפי שאנו קיבלנו מהורינו, כי בחינוך ילדים הדבר החשוב הוא הדוגמה האישית. הודות לכך הצלחתי, לאחר שובי, להישאר דתייה, ולשמור על אמונתי. זה לא היה דבר קל. אך אי אפשר להחרים את אלו שחזרו ואשר יקיריהם נספו - אותם האנשים שנשארו גלמודים , ואיבדו את אמונתם. אני חוש בת שעם הזמן הם ישובו לה', אך אסור לדחוק בהם. אני מאחלת להם שה' ייתן להם את הכוח ללחום, כדי שיוכלו גם הם לספר על התקופה הנוראה שעברו, כדי שהדורות הבאים לא יסבלו מגורל דומה, אלוקים ישמור. היו כאלה שאיבדו עצמם לדעת, בהיעדר אמונה ומחוסר אמון מלא. אחרים חיים עד עצם היום הזה בדיכאון עמוק וגורמים לילדיהם דיכאון (וכל זאת כתוצאה מהברום שנטלו באושוויץ). נקווה שהשלום ישרור בעולם הודות לתפילותינו. אמן.
88
הרהורים של המתרגם כאשר הייתי בשלבים האחרונים של עריכת התרגום לקראת ההוצאה לאור, נתקלתי במאמר שנכתב על ידי רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א מסלונימא, ואשר הופיע בספרו "נתיבות שלום ", בהוצאת מכון אמונה ודעת, ישיבת בית אברהם סלונים, ירושלים, תו"ב. שם המאמר "השבת מביאה גאולה לעולם ". מאמר זה מדבר על קדושת השבת ועל השפעתה על גאולת ישראל ועל הגאולה של הפרט. במדרש שמות רבה מסופר על הפסוק "וירא בסבלותם ": משה ראה שאין להם (לעם ישראל) מנוחה, הלך ואמר לפרעה: "מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת ואילו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים". אמר לו (פרעה) לך ועשה להם כמו שתאמר", הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח. וזו הייתה האתחלתא דאתחלתא דגאולה. וכן אמרו חז"ל שישראל נגאלין על ידי השבת. בשם אדמו"ר בד"ש זי"ע נאמר שבפסוק "ואלה שמות ב ני י שראל הבאים מצרימה" מסמנים ראשי התיבות -שבי"ה -, א ת יעקב איש וגו' סופי התיבות –שב"ת- דהיינו באותו פסוק מרומזים שביה, ושבת. המאמר מביא מגוון דוגמאות של שעבוד (בכל גווניו, דהיינו: טרדה גופנית ורוחנית המהממת את הדעת) מול שמירת השבת (שזה יום שבו שוכחים את הטרדות היום-יומיות) וזמן של יישוב הדעת, ולא כאן המקום להיכנס לכך, אך המסקנה היא שהעצה לצאת מהשביה היא לשמור את השבת , שהוא יום מנוחה וקדושה, יום של יישוב הדעת. עד כאן תמצות המאמר.
89
לא יכולתי שלא לחשוב על הגברת דוידוביץ ועל גיסתה בקטע שמופיע בפרק השישי. היא מצאה זיק של תקווה בתפילה ובאמונה בה', ודבר זה חיזק את כוחה. אך הדבר המפליא ביותר, בעיניי, זו הדבקות שלה בשבת, עד כמה שאפשר היה בתנאים שהיא חייתה בהם. היא שכנעה את גיסתה לוותר על מנת הלחם, ובעצמה ויתרה אף היא, וכל זאת כדי להשיג קצה נר להדליקו לכבוד השבת; היא שכנעה אותה לסבול חרפת רעב וסכנת נפשות, אך ורק כדי להאיר את השבת, ולו במשך דקות ספורות, וזאת, בתוך התופת והשאול, בתוך הגיהינום של אושוויץ. להרגיש את השבת ולשיר זמירות שבת בתנאים אלו - זוהי באמת התעלות נפשית המביאה גאולה. לי אישית אין היום ספק שחתיכת נר זו, שהיא הדליקה יחד עם גיסת ה, וההתחברות לשבת דרך הזמירות, הביאו לגאולתה מהשבי וסייעו להצלת חייה.
90 שַ למי תודה
"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו ]תהילים קיח, פסוקים א וכט[
,בהתרגשות גדולה אנו חוגגים יחד אתכם, קוראים יקרים את הוצאתו לאור של ספר זה בעברית, תרגום נאמן של עדות אמנו על קורותיה באושוויץ, אותם פרסמה לאחר יותר מארבעים שנות שתיקה. לדבר על אמא, מבלי להזכיר את אבא, בן זוגה הנאמן, זה בלתי אפשרי. הוא ידע, יותר מכל אחד אחר, להבין אותה, לתמוך בה ולפנקה. דווקא הוא, אשר איבד בשואה כל כך הרבה קרובים יקרים לו, רעיית ו הראשונה שהיית ה בהריון בעת הגירוש, ארבעת ילדיו, הוריו ורוב אחיו ואחיותיו. אם אמא הצליחה לספר על תקופה אפלה זו, זה הודות למנהלת בית ספר שהרגישה בצורך לשמור על זיכרון המצולה הנוראה של תולדות עם ישראל, השואה. באותה עת העדויות היו מעטים, ואמא הפכה להיות, גם בתחום זה, חלוצה. למרות בריאותה הרופפת, קוצר הנשימה שממנה סבלה וברונכיטיס כרוני ת, היא ביקרה במוסדות חינוך בצרפת ובבלגיה כדי להיפגש עם תלמידים, להעיד, לספר "בלישנא קלילא" את קורותיה, וזאת כדי לא לפגוע ברגשותיהם של הצעירים. לא לחינם נשיא צרפת, ז'ק שיראק, העניק לה את אות הכבוד הגבוה ביותר של ממשלת צרפת, ה- Légion d'honneur , עבור פעילותה הנדיבה בתחומים השונים. בעקבות המלחמה, אבא איבד את כל ציוני הדרך שלו. הוא "הוצנח" בצרפת, מדינה שאת שפתה לא דיבר בעת שחרורו. רק התפילות ולימוד התורה היו נקודות העוגן שהחזיקו אותו, ואותם הוא הביא איתו כשהוא ביקר בבית הכנסת רש"י שבפריס, בית כנסת של קהילה שהרב שטרן זצ"ל היה מנהיגה הרוחני. לאחר נישואיו לאמא, בהיותו אב למשפחה חדשה, הוא נאלץ במהירות לדאוג לצורכי משפחתו בת 7 הנפשות. זו ודאי לא היתה תקופה קלה. אמא מספרת שהיו ימים שנאלצו להדק את החגורה ושתפריטם הצטמצם בתפוח, אותו חילקו בין שניהם. מתוך הסכמה הדדית, הורינו שמרו על שתיקה לגבי עברם, וזאת כדי למנוע מאתנו הלם קשה. מאוחר יותר, כאשר כבר היינו נשואים, נושא השואה עלה לעתים יותר קרובות, אולי בעקבות פרסומיו של אלי ויזל והדים תקשורתיים.
91
אבא לעולם לא העלה בדעתו לספר את הזוועות שהוא ראה וסבל מהם כי, כך טען, "ממילא איש לא היה מאמין לי! מה שקרה היה גיהינום בלתי יתואר". אולם לאחרונה, כאשר עבר את גיל הגבורות (80 +), כאשר אחותי אודל-אדלין הפצירה בו שיסביר לה איך, לדעתו, הקב"ה העניק לו חיים ארוכי ם בבריאות טובה, וזאת למרות כל ההתעללויות שסבל, הוא ענה: "יתכן שזה בגלל העובדה שכאשר הייתי חייל בצבא רומניה ונשלחתי על ידי הנאצים לחזית הרוסית כדי לפנות מוקשים, אם פגשתי בגופתו של יהודי, הייתי קובר אותו, למרות הקרה והכפור; אולי גם כי אני לא נוהג לדבר על אנשים אחרים." ואילו לנו, חמישה ילדים של דור שלאחר המלחמה, שגדלנו בפריס מפוררת מבחינה רוחנית ומוסרית, שום דבר לא נראה פשוט. מחד גיסא, בבית, היתה הערכה והערצה מתמדת כלפי הורינו, שני אנשים יוצאי דופן שהרגשנו כאילו באו מעולם אחר. הם הקרינו ערכים עילאיים והרגשנו ב אופן תמידי את דאגתם להיות נאמנים להעברת המסורת היהודית שקיבלו מהוריהם. מאידך גיסא, המציאות האכזרית של חיי ההוללות ששררה בפריס, בה הדת היה מימד שעבר זמנו, שאין לו מקום בחברה המודרנית. מרגע שיצאנו מד' האמות של הקן המשפחתי, נאלצנו להתמודד עם מבטם הביקורתי של חברינו, אשר ראו בנו יצורים שלא מן העולם הזה, וזאת לאור התנהגותנו המאופקת והצנועה בכל מקום ובכל הזדמנות. היום אין בפינו מספיק מילים כדי להודות להקב"ה על כל החסד שהעניק לנו. כולנו הקמנו משפחות ואנו מאושרים שניתנה לנו אפשרות לפנק את הורינו, ולהעביר את ערכי אבותינו לילדינו. אנו תפילה לה' שישמור עליהם בבריאות טובה עד מאה ועשרים שנה, כדי שיוכלו להמשיך להיות מקור השראה ואמונה לילדינו, נכדינו ולכל ידידנו. ברצוננו להודות בראש ובראשונה, לישראל (ז'קי) אופן ולרעייתו מירי, שבלעדיהם ספר זה לא היה רואה אור בעברית. תודה מיוחדת לרב הראשי הרב ישראל לאו, אשר הסכים לכתוב הקדמה לספר זה וכן לרעייתו הרבנית אשר תיווכה בינינו לקבלת ההקדמה. כמו-כן אנו רוצים להודות לאסתר פרבשטיין, על הייעוץ שנתנה ועבור ההקדמה שכתבה, מתוך התפאלות לעבודתה בעניין זיכרון השואה, עבודה שמחזירה מקצת מכבודם לקרבנות השואה.
92
תודה מיוחדת מגיע לחנה בירון על היוזמה להוצאת הספר המקורי בצרפתית ועל עבודתה הרבה לשם כך.
אנו גם מודים לחנה לאה הירש על השתתפותה, לידידנו ומקורבנו הרב ברוך ווסינג, לידידת נעורים שלי, אנג'לה שטאובר-שטרן מגֶׁנ ף (Genève) וירושלים, אשר תמכה בי בעקביות והעניקה לי עצות רבות. לבסוף תודה לשרה קרש, על עבודתה הנאמנה בייעוץ ובעריכה לשונית. ברכותינו לכל בני המשפחה המורחבת, כולם צאצאי הרב שטרן ורעיית ו לבית שלזינגר ז"ל (הקבורים בהר המנוחות, בחלקת הרבנים), אשר עלו ארצה והתיישבו בה, ובכך ויתרו על נוחיות החיים בחיק המשפחה בארצות אירופה. ספר זה מבטא גם אות הוכרה לאומץ לבם. שנזכה כולנו לביאת המשיח ולגאולה שלמה לכל עם ישראל במהרה בימינו. אמן.
שרה רבקה ( Sylvie ) גוטווירט-דוידוביצי, בשם כל אֶׁחי ואחיותי י, משה ( Richard ), יעקב ( Patrick ( ), רוחמה פסל אודל Adeline ( ) ורייצל Roselyne.)
93
מכתבי תגובה
מכתב מאת הרב הראשי לצרפת הרב יוסף סיטרוק:
הרב הראשי לצרפת ב"ה פריס, 2 בפברואר1999 לכב' הגב' דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75003 .פריס
גברת נכבדת, איך לפנות אל ייך, במכתב פשוט, במספר סימני דיו על דף נייר, את שנושאת סימן דיו על זרועך השמאלית, בבשרך כפי שאת עצמך אומרת, איך ניתן לספר לך את הרגשות המנוגדים של זוועה ושל תקווה שעדותך מעוררת אצל הקורא. כוח כזה של תקוו ה בעת מצוקה, כוח כזה של חיים בתוך המוות, כוח כזה... ספרי הקודש ש ל איוב, של איכה ושל קהלת פותחים לנו אופקים להוויית המחנות, שס יפור חייך בגיהינום זה משיג באופיו הבלתי נמנע והבלתי אנושי. ואף יותר מכך, מחוץ לאנושי. אני נזכר בפסוק בספר דברים: " יִשָׁא יְדֹוָׁד עָׁלֶׁיָך ּגוֹי מֵּרָׁחוֹק מִקְצֵּה הָָׁארֶׁץ כַאֲשֶׁר יִדְאֶׁה הַנָׁשֶׁר ּגוֹי אֲשֶׁר ֹלא תִשְמַע לְשֹנוֹ : ּגוֹי עַז פָׁנִים אֲשֶׁר ֹלא יִשָׁא פָׁנִים לְזָׁקֵּן וְנַעַר ֹלא יָׁחֹן". את אומרת משפט נורא: "אני צעירה, אך אני מרגישה זקנה מהניסיון הייחודי והאכזר הזה. ובכל זאת, אני חשה בי אמונה..." כאילו הד, רבי אלעזר בן עזריה אומר, ואנו חוזרים על כך כל ליל סדר פסח: "הרי אני כבן 70 "שנה, כאשר למעשה הוא היה רק בן 18 , והוא ממשיך: "ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות". אך את, עם הנעורים שנגנבו ממך, עם הזקנה שנכפתה על ייך, את חווית את יציאת מצרים שלך בתוך הלילה של האנושיות שסימלה את התקופה הנ"ל. יכולתי להגיד הרבה דברים על כל עמוד, ועל כל מילה בספרך, כדי להודות לך על זה שהראית לנו את דרך התקווה והאמונה,
94
כמו יוסף בכלאו, כמו יונה במעי הדג, כמו אלו שנשארים אנושיים תמיד, בצלם אלו -הים, אלה הפועלים בדרך ה', בכל המצבים. תודה גם על זמירות השבת ששרתם בעל פה לאור חצאי הנרות, ביגון העת ובשמחת השבת. זוהי המהות של זמירות אלו שאותם אנו מזמרים בנוחיות בתינו. תודה על החיים ועל ביטחונך בחיים. אין לי מה להוסיף, אך תדעי שספרך נותן לנו את הכוח להמשיך בדרך , ושאנו נישא ונגרום לדורות הבאים לשאת את הזיכרון של מה שעבר על ייך ואת מה שבנית בכוח אמונתך בה' ובאדם. לבסוף, הרשי לי להגיד לך, איזה כבוד ואיזו גאווה יש לרעייתי ולי, שאנו יכולים למנות אותך בין תלמידינו הנאמנים ביותר. את ההוכחה החיה של מה שנאמר בתלמוד – מכל מלמדי השכלתי. ברוב תודות וברכות יוסף סיטרוק.
95
מכתב מאתמשרד החוץ המחלקה לקשרי חוץ :
משרד החוץ ירושלים
ירושלים, 14 בספטמבר1995
'לכב' הגבדוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75009 .פריס צרפת
גברת, מר שמעון פרס, שר החוץ, הטיל עלי לענות לך ולהודות לך על המסמך המרגש המהווה סיפור קורות חייך בתקופה הקשה של גירושך (לאושוויץ).
אמונתך האיתנה סייעה לך לשרוד, אך כמה נכשלו באמונתם?
אנו עדיין זקוקים לאמו נה זו כדי לבנות את מדינת ישראל ולהשכין בה את השלום שיאפשר לנו להירתם ביתר שאת להגשים את יעודנו.
הניסיונות שהא -ל ניסה את אברהם אבינו, את איוב, וגם אותנו בשנים הנוראות של הנאציזם, הם כנראה תחנות רגילות למרות שהם בלתי מובנות לנו, בני האדם, ומהותיים לצדק האלו-הי.
אני מאחל לך ולמשפחתך שנה טובה ומאושרת.
יצחק מיכאלי- המחלקה לקשרי חוץ
96
מכתב מאתשגריר ישראל בפריס אבי פזנר :
שגרירות ישראל
פריס, 1 בפברואר1996
,גברת התרגשות גדולה אחזה בי כאשר קראתי את עדותך. התיאורים שלך הם מחרידים, וקורות חייך בתיאורי ם אלו הם עדויות היסטוריות.
התחייבותך המוסרית לספר סיפור כואב זה מביא לך כבוד ואני מודה לך מאד על שאפשרת לי להכיר את פועלך.
קבלי, גברת, את ביטוי אהדתי המלאה.
אבי פזנר המחלקה לקשרי חוץ
97
מכתבשל דוד דה רוטשילד. 10 בפברואר
גברת, גיליתי את עבודתך "לחיות אחרי השואה" בהתרגשות רבה. אני מודה לך מקרב לב שטרחת לשלוח לי עותק ממנו עם הוקרה. קבלי נא את ביטוי ריגשתי הנאמנים
דוד דה רוטשילד.
נ.ב. אני מצרף המחאה על סך 1000.00 "פרנק לטובת "נגילה כאות תודה.
98 מכתבשל אלי ויזל.
אוניברסיטת בוסטון 745 שדרת קומונוולס בוסטון, מסשוסטס 02215 17 בפברואר1991
,אדית דוידוביצי היקרה סלחי לי. רק עתה הגיע עדותך האישית על שולחן עבודתי. קראתי אותו. מה שאת אומרת כואב, אך חייבים לספרו שוב ושוב. ברכותיי אלי ויזל
99
מכתבמאת ראש עירית דרנסי. דרנסי, 27 בינואר1992
הגב' אדית דוידוביצי MN/JPB/AF 102 שדרת סבסטופול 75003 פריס
גברת, הואלת לשלוח אלי העתק של ספרך המוקדש לשואה ואני מודה לך מאד.
ידוע לך דבקותי לשמירת על הזיכרון, כדי שלא נראה דברים כאלה עוד.
עדויות כמו סיפוריך הם כלי הכרחי כדי להעביר לדורות הצעירים את המידע על עינוי העם היהודי וכדי להילחם כיום בהתעוררות הנאציזם והאנטישמיות. ושוב תודה, ואהדתי, ראש העיר מ. נילס חבר כבוד של הפרלמנט אביר לגיון הכבוד
100
מכתבמאת שר ותיקי המלחמה בצרפת. השר לענייני ותיקי המלחמה הרפובליקה הצרפתית וקרבנות המלחמה פריס, 26 במאי1993 SP/No 90
,גברת יקרה קראתי בהתרגשות רבה את עדותך האישית על השואה, אותו הואלת לשלוח לי. אני מודה לך על כך ואני מבטיח לך שברצוני לפעול, בתוקף תפקידי הנוכחי, שכל התלאות שעברו על כל כך הרבה אנשים, נשים וטף, יישארו בזיכרונם של העמים. קבלי נא, גברת, את ביטוי רגשי הכבוד שאני רוכש לך, פילפ מסטרה.
101 מכתבמאת נשיאות הרפובליקה. נשיאות הרפובליקה הציר פריס, 27 בנובמבר1995 BC/LR/SM/TP/95 1574
,גברת אדון,
הגברת ז'ק שיראק קיבלת את התכתבותך הידידותית בצירוף המאמר האוטוביוגרפי שלך המספר על האירועים הנוראים שקרו בתקופת מלחמת העולם השנייה לעם היהודי.
אני יכולה להצהיר שבקריאת הכתבים שלך, הגברת שיראק זועזעה ולא הסתירה את התרגשותה בפני פשעים אלו נגד האנושות. ובכל זאת, היא התרשמה עמוקות מהאומץ ומהכוח שמכוונים אותך ושסייעו לך בעבר וגם כיום להביט כלפי העתיד בשלוות נפש. קבלי, גבירתי, אדוני, את ביטוי רגשותיי הטובים,
לורנס רקולט
102
מכתב מאת הרבהראשי ל פריס הרב א. גולדמן.
ב"ה 1 בנובמבר1990
,גברת נכבדת קראתי בעיון את כתבך "השואה". הוא מסכם את הניסיו ן המר שחווית ומכיל בתוכו את כל הטרגדיה של העם היהודי באמצעות ששה מיליון קורבנות של רצח העם הבלתי נסבל והנורא. אני מכיר אותך זה זמן רב. לא תיארתי לעצמי את כל מה שחיוכך ומצב רוחך הטוב והתמידי מכיל בייסורי ם שהצלחת להתגבר עליהם תוך מתן אוירה ביתית לדוגמה לילדיך , אמונה בה'. את היחידה, למיטב ידיעתי, שהסתמכת עליו בעת ניסיונותיך. אביך ז"ל, אותו הערצתי מאד, הראה לך את הדרך הנכונה של האמונה האיתנה של עם ישראל. את מפגינה כלפיו הוקרה דתית וכבוד-אב לדוגמה. תודה לך על כך.
קבלי, גברת נכבדת, את רגשותיי המכובדים, הרב הראשי של פריס א. גולדמן
103
מכתבמלשכת נשיא המדינה, מר חיים הרצוג
לשכת נשיא המדינה
ירושלים, 11 ביוני1991
'לכב' הגבאדית דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75003 .פריס צרפת
גברת נכבדת, קיבלנו את עבודתך המרגשת על התקופה הברברית ואנו מבקשים להפגין את הערכתנו לגבי האומץ והאמונה בעתיד של עם ישראל שאפשרו לך להתגבר על ייסורים כה רבים. עקב השתתפותו האישית בפלישה עם כוחות הברית ובשחרור מחנות הריכוז, נשיא מדינת ישראל רגיש באופן מיוחד לכל עדות של ניצול שואה עבור הדורות הבאים. סיפורך מעיד על כך שאושוויץ לא הצליחה לדכא את רוח עמנו. בשמו, הרשי לי להגיש לך, גברת יקרה, את ביטוי רגשותינו הידידותיים,
גראס דיין עוזרת אישי לנשיא המדינה.
104 מכתבממשרד ראש הממשלה :
משרד ראש הממשלה
14 בספטמבר1995 PAD7/1357
לכב' הגב' דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75003 .פריס צרפת
גברת דוידוביצי היקרה, בשם ראש הממשלה, מר יצחק רבין, אני מודה לך על התרגום האנגלי של זיכרונותייך. ניצולי השואה, אשר עברו את הגהנום, אשר סבלו, אשר העידו, מוטלת עליהם חובה קדושה, חובה היסטורי ת להגשים. עבור תולדות העם היהודי, עבור הדורות הבאים אשר יתקשו להאמין לזוועות השואה, לאור פרסומי מכחישי השואה הנבזים, חשוב שתדברי, שתציגי, שתספרי בכל פורום ובאמצעות כל מדיה. רק הספרים, הסרטים, העדויות והזיכרונות יישארו לעד. השואה הינה חלק מקורות חיינו האישיים, גם אלו שלא היו שם. זוהי תולדות עמנו ולאומנו, שנכתב בדם ובדמעות. הגרסה האנגלית של זיכרונותייך הועברו ליד ושם כדי לצרפה לגרסאות הצרפתית והעברית. דרישת שלום חמה מירושלים בכבוד רב, ז'קלין האן-אפרתי מחלקת יחסי ציבור
רח' קבלן 3 , הקריה, ירושלים 91919 :. טל 02-705555
105
מכתבמלשכת בית המלוכה ההשמי
הלשכה הפרטית של הוד מעלתו המלך
לונדון , 11 ביוני1995
,גברת דוידוביצי היקרה הוד מלכותו המלך חוסיין הראשון בקש להעביר את תודתו העמוקה על קבלת העתק מספרך "שואה".
מאוד נחמד ומתחשב מצדך להגיש את זיכרונותייך להוד מלכותו – הם ודאי יבטיחו שאיש לא ישכח.
ושוב תודה על ששיתפ ת את הוד מלכותו בזיכרונותי יך "השואה".
בכבוד רב קולונל עלי שוקרי מנכ"ל
לכב' הגב' אדית דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75003 .פריס צרפת
106
מכתבמלשכת בית המלוכה הבלגי
לשכת המלך
10 בנובמבר19945
'לכב' הגבאדית דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75003 .פריס צרפת
גברת, המלך והמלכה הטילו עלי לאשר קבלת מכתבך וכן העותק המוקדש של ספרך, בשם "השואה", שהיה מצורף לו ושברוב טובך שלחת להם.
המלך והמלכה מודים לך על משלוח עבודה זו, אותו הם יקראו בעניין ובהתרגשות.
קבלי, גברת, את ביטוי הערכתי המכובדת,
מנהל לשכת המלך J. van YPERSELE
107
מכתבמוסד ניצולי שואה (שפילברג)
2 בפברואר1998
'לכב' הגבאדית דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75003 .פריס צרפת
גברת דוידוביצי היקרה, תודה על שני כתבי היד אותם קיבלנו ב-29 באוגוסט1997 .
אנו נצרף את כתבי היד הללו לחלק הכתוב של עדותך, שם יהיו נגישים בתוך המוסד לדורות הבאים. לתשומת ליבך, לא נוכל לתרגם את הגרסה הצרפתית המופיע תחת הכותרת "לחיות לאחר השואה".
אנא קבלי את הערכתנו על עבודתך האישית, ועל השתתפותך בגנזכי המוסד לשואה, אשר יאשפר להבטיח ששגיאות העבר לא יישכחו ויובנו. תודה על עדותך להיסטוריה. בכבוד רב ריימונד סאנטאנג'לו לשכת מנהל ועד הפועל
108
מכתבמוסד ניצולי שואה (שפילברג)
12 בדצמבר1995
'לכב' הגבאדית דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75005 .פריס צרפת
גברת יקרה, בתור ניצולת שואה, מסרת לנו עדות שלא תסולא בפז, אשר תיתן לדורות הבאים אפשרות לגשת ולהעמיק את ההיסטוריה במישור של עדות חיה אישית.
הראיון שנתת לנו יהווה חלק מארכיון האודיו-ויזואלי החשוב ביותר שהורכב עד היום. עד לעתיד הרחוק ביותר שניתן לדמיין, תהיה אפשרות לעיין בה ם כדי שההיסטוריה לא תהיה מושג אבסטרקטי, אלא מפגש עם פנים וקול יחידים במינם.
תודה על השתתפותך החשובה לזיכרון השואה.
בכבוד רב סטיבן שפילברג נשיא
109
מכתבמוזיאון השואה בארה"ב
19 ביולי1999
'לכב' הגבאדית דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75003 .פריס צרפת
גברת דוידוביצי היקרה,
רק רציתי לנצל את ההזדמנות כדי להודות לך על המתנתך הנדיבה. בנתון ארנוביץ העביר את הספר ששלחת לנו. הוא יהיה מקוטלג ויצורף לאוצרות ספרייתנו.
תודה על תרומתך הנדיבה, חסותך מוערכת מאד.
בכבוד רב, תומס טפר רכישות לספריה מוזיאון השואה ארה"ב 100 ככר ראול וולנברגSW וושינגטון, די סי 20024 -2150
110
מכתבמיד ושם
ירושלים 3.10.1991
'לכב' הגבאדית דוידוביצי 102 , שדרות סבסטופול 75003 .פריס צרפת
גברת דוידוביצי היקרה,
ממשרד ראש הממשלה קיבלנו את הגרסה העברית של זיכרונותיך על השואה.
זיכרונותייך צורפו לארכיון יחד עם הגרסה הצרפתית המקורית ונרשמה תחת המספר 8769 .
ברצוננו להודות לך עלשהואלת לצרף את זיכרונותייך מאותם הימים האפלים, לארכיון מוסדנו.
בכבוד רב,
דר שמואל קרקובסקי מנהל ארכיון יד ושם
העתק: משרד ראש הממשלה.
מתוך השבועון Actualité Juive
111 הענקת תואר כבוד
אדית דוידוביצי מקבלת תואר אביר ה"לג'יון ד'הונור" (Chevalier de la Légion d'Honneur)
ב-25 ,באפריל אחרון קיבלה אדית דוידו - ביצ י , מידי הרב הראשי של צרפת הרב יוסף חיים סיטרוק. את אותות אביר הלג'יון ד'הו - נור ( Chevalier de la Légion d'Honneur .)
"זה יותר מדי, אתם יודעים, אך אומרים שמגיע לי". למחרת הטקס שהכתיר אותה אביר, היא עדיין "נסערת". הסיבה היא שהכל "נולד בסודי סודות. בוקר אחד, קיבלתי מכתב מ הנשיא שיראק שמבשר לי את הידיעה. מה אתה חושב, בתחילה חשבתי שזו בדיחה. אח"כ, בין קריאת טלפון אחת לשניה, קיבלתי את השתלשלות הדברים". לאחר גילויו, הלוט מגלה תסבוכת של עקבות ידידים יקרים לאדית דוידוביצי. ידידתה משכבר בימים, מזכירתו של הרב הראשי של צרפת, לינה דנן, הרב הראשי לצרפת ורעייתו, דניאלה, והרב קורשיה, הם ב יסוד מינויה. כאשר ישבה ליד מזכירו האישי של הנשיא בעת נסיעה לאושוויץ, לינה דנן ספרה לו את סיפורה של אדית ומסרה לו את ספר העדות אותו קר א בתשומת לב. מוצאה ממשפחה דתית מאד, אביה היה הרב שטרן מבית הכנסת רש"י, אדית דוידוביצי גורשה לאושוויץ דרך דרנסי ב - 29 באפריל1944 'במשלוח מס72 יחד עם בעלה וגיסתה. בתוך לבו של הגהנום, היא תביא לעולם תינוק שלא ניתן לו שום סיכויי. כדי להתגבר על התהום, היא משכנעת את גיסתה להמיר שתי פרוסות הלחם שלהם, ארוחתם היומית, בנרות. כל ערב שבת הן מדליקות אותן. "רק האמונה, אפשרה לי לשרוד את אושוויץ ולצאת ממנו בחיים". בספרה "לחיות לאחר השואה", אותו כבתה שנים רבות לאחר שחרורה ב -18 בינואר 1945 והניסיון של צעדת המוות, אדית דוידוביצי מספרת את קורותיה. לומדים ממנו שגיסתה תמות לבסוף בברגן - בלזן. אם כך היום "היא זכאית" למנוי, זה לא רק בגלל הכוחות לכתוב עדות לדוגמה, אלא גם עקב ההתלהבות שהיא מביאה בעת הרצאותיה בצרפת ומחוצה לה, לגבי החובה לזכור ולעמוד על המשמר. היא גם מעורבת בחסד לטובת הכלל – היא מייצרת חגורות שבת, שהכנסות מכירתם היא מעבירה לטובת עמותת עיוורים ונכים "נגילה". ב-25 ,באפריל האחרון היא עמדה על כך להביע את תודותיה. ל -"רוקמי המזימה" כמובן, גם לקרוביה, אך בעיקר למשפחתה, אשר דאגה להחדירה בה את האמונה. יעל שממה.
תמונה של אדית המקבלת את האות
הרבנית דניאלה סיטרוק ליד בעלה, הרב הראשי של צרפתי, מעניקה את האות לאדית דוידוביצי.